יום הדגל הצ’רקסי

יום הדגל הצ'רקסי הוא יום אשר נחגג מידי שנה ב-25 בחודש אפריל. צ'רקסים מכל העולם נזכרים ביום הנפתו ההיסטורי ובאיחוד כל השבטים השונים תחתיו. דגל זה, משמש עד היום כסמל הלאומי היחיד בעבור כל הצ'רקסים הפזורים ביותר מחמישים מדינות בעולם.
התאספות השבטים הצ'רקסים תחת הדגל הצ'רקסי

~ Мэлылъфэгъум и 25-рэ Адыгэ Ныпым и Маф ~


היום ה-25 באפריל, יום בו הצ’רקסים מציינים בכל העולם אחד עשרה שנים לכינון יום הדגל הצ’רקסי «אדִּיגֵה נִיפִּם יְמָאף». בשפה הצ’רקסית ישנם שלוש מילים לציון ‘דגל’: בֵּרָאק’, סַנְגָ’אק’ ונִיפּ. שתי הראשונות ממוצא טורקי והשלישית היא ממקור צ’רקסי.

חגיגות הדגל מתקיימות זאת השנה השנייה בצל הריחוק הפיזי שמגפת הקורונה כפתה על כולנו. כתוצאה מכך, חלק מהארגונים הצ’רקסים דחו את התהלוכות המסורתיות ובמקומם החליטו לתלות את הדגלים שלהם על גגות ומרפסות בתיהם ולשתף אותם ברשתות החברתיות. גם במולדת לא יתקיימו תהלוכות המוניות ובמקומם יתקיימו כנסים וקונצרטים בהתאם להגבלות הקורונה של הפדרציה הרוסית.

הנפה היסטורית

הדגל הירוק עם שנים-עשר הכוכבים המוזהבים אשר מתחתם שלושה חצים שלובים הפונים מעלה, הונף לראשונה בשנת 1836 כמענה לצורך לאחד את כל הצ’רקסים כנגד תוקפנותה של האימפריה הרוסית. תיאור של האירוע ההיסטורי הזה מופיע בספר ‘מסעות בצ’רקסיה‘, אשר נכתב על ידי הבריטי אדמונד ספנסר, שהיה גם עד ראיה לאירוע:

הדגל הצ’רקסי כפי שמופיע בספרו של ספנסר. למטה הכיתוב באנגלית: “הסנג’אק’ השריף (מתורכית: הדגל המכובד) של הנסיכים המאוחדים של צ’רקסיה”. פורסם בלונדון, 1837.

“עם שחרור האש מכלי נשקנו, אשר תמיד הודיעה על הגעתו של מפקד, מספר לוחמים אמיצים החלו דוהרים לעברנו מהאוהלים ומהסבך, ובתוך שניות מצאנו את עצמנו מוקפים במאות מהפטריוטים האצילים ביותר בצ’רקסיה; חלקם לבושים בתלבושת הפשוטה של הארץ, ואחרים בשריון שרשרת נוצץ. היה זה באותו הרגע שהמפקד האמיץ חירסיס-סולטן-אוגלו1, פרש את הדגל הלאומי הנהדר שקיבל זה עתה מאיסטנבול, שיצרו ידיה היפות של נסיכה צ’רקסית בעלת מעמד גבוה באימפריה הטורקית.

למראה הדגל הלאומי שציפו לו רבות, אלפי חרבות התעופפו באוויר, וצעקה ממושכת אחת של אושר פרצה מן ההמון העצום. מעולם לא הייתה הפגנה גדולה יותר של התלהבות, וגם לא נחישות חריפה, של עם כלשהו להגן על ארץ אבותיו. הסכנה המשותפת שלהם התעוררה בחזותיהם, ובפעם הראשונה, התחושה של הצורך באיחוד, כמרכיב הראשון והכרחי ביותר להבטחת ההצלחה, כל גבר בכל רחבי הארץ נשבע לעולם לא להיכנע לרוסים, ולא להיכנס לכל קשר מסחרי, ולא לקיים כל תקשורת איתם, תחת כל יומרה. הסכסוכים הנצחיים שהתקיימו עד כה בין ראשי כל שבט ושבט, חדלו; והצ’רקסים הללו אשר פשטו אחד על שטחו של השני, נראו עכשיו יד ביד, מאוחדים על ידי הקשרים הקרובים ביותר של אחווה”.

– א. ספנסר, מסעות בצ’רקסיה, כרך ב’. 1839, עמ’ 234-235.


“אתם צ’רקסים וזוהי צ’רקסיה”

156 שנה לאחר מכן, עם נפילת הקומוניזם ויסוד הפדרציה הרוסית, צאצאי הצ’רקסים אשר שרדו את רצח העם ולא גורשו מהמולדת, התרכזו ברובם בשלוש רפובליקות חדשות בקווקז: אדיגיה, קראשאי-צ’רקסיה וקברדינו-בלקריה. כאשר דנו ביניהם הצ’רקסים של אדיגיה אודות הדגל הראוי לייצג את הרפובליקה החדשה שלהם, הם חזרו שוב לאיור המפורסם של הדגל בספרו של ספנסר והחליטו שאין יותר ראוי ממנו.

עם ניסוח חוקת הרפובליקה ב-24 במרץ 1992, הוכנס סעיף גם לדגל ומאז הוא משמש כדגלה הרשמי של רפובליקת אדיגיה. שתי הרפובליקות האחרות אימצו להן דגלים אחרים, אבל הצ’רקסים שגרו בהן הזדהו עם הדגל של אדיגיה כאילו היה של כל הצ’רקסים כולם.


עד לאותה שנה אגב, לא היה ספק שמי שעמד מאחורי רעיון איחוד הצ’רקסים תחת דגל משותף הוא לא אחר מאשר הסקוטי דיוויד אורקהארט, שפעל רבות לחיזוק הלאומיות בקרב הצ’רקסים במאה 19 בקווקז. בנאום שנשא בגלאזגו ב-23 במאי 1838, הוא מתאר את הסיבות שהביאו אותו לבחור בדגל הספציפי הזה כגורם מלכד ומאחד. נאום זה המשיך להתפרסם שוב ושוב בעיתוני הממלכה הבריטית עד סיום המלחמה הרוסית-צ’רקסית ב-1864. לפניכם קטע ממנו מתורגם לשפה העברית:

“…למרות שמספרם של הצ’רקסים מסתכם בין שלושה לארבעה מיליון, עדיין רק חלק קטן מהם נחשף לעול המלחמה. שום חיבור לא היה קיים ביניהם; לא הייתה להם מילת שמירה, לא נקודת מפגש, לא נציגות משותפת או סמכות עליונה; לא היה להם שום קשר עם מעצמות זרות, לא הייתה מערכת דיפלומטית, לא היו לא מאגרים או מחסני נשק, לא משמעת, לא דגל.

כיצד, אפוא, הצליחו לשמור על עצמאותם, לסכל את הדיפלומטיה ולעמוד בפני המשמעת של תוקפיהם? איך הם הצליחו להציב מחסום בפני התפרצות הנוודים של הדרום והצפון הרוחש?

הם הצליחו לעשות זאת באמצעות הערך של האינדיבידואל, על ידי כוחה של גבורה יחידנית. שָׁם הילד, כמו התינוקות של ספרטה, נחשב לרכוש הקהילה והוא מחונך לטובת הכלל, על ידי חינוך למשמעת בנפש ובגוף כאחד, תוך נתינת חוסן ופיכחון לראשון, וסיבולת וזריזות לשני. הילד, אשר הושם תחת ידיו של אב מאמץ, חוזר לביתו רק לאחר שזכה בזכויות הגבריות שלו על ידי מעשה לחימה כלשהו.

הביקור שלי בצ’רקסיה תוכנן לראשונה בעקבות המסקנה שההתנגדות שיש שם נגד רוסיה קשורה לאופי מוסרי גבוה, ועם אסוציאציות של כבוד ותהילה. נוכחתי לדעת שאת סודה של רוסיה יש לקרוא בקווקז, וכי ששם נמצאים גורמים חיוניים לשילוב לגדולתה של אנגליה, וחשוב מכך לרווחת האנושות כולה.

נוכח ראיות אלה, הפכתי נחרץ לחדור את חומת המסתורין אשר הקיפה את חוף קולכיס, או להיכחד בניסיון לעשות זאת.

ואכן נחתתי על החוף, בלתי חמוש ולבד – ואכן קראתי את המסתורין הזה, ותוך עשרים וארבע שעות מצאתי את עצמי יושב על פסגת גבעה, הקובאן זורם לרגליי, מולי נפרשו הנופים בלתי נגמרים של מישורי מוסקובאי ובעקבותיהם קווי הקלמיקים, מנוקדים במקבצים של קוזאקים, בעוד שמסביבי התאספו, בכל הדרם במערך העתיק שלהם, אלפי חזות לוחמים המציגים בגאווה הוד מלכותי.

כאן ראיתי את האנשים היחידים מנובה זמבלה עד טנג’יר – מהאוקיינוס האטלנטי לאוקיינוס ההודי – שמוכנים לנקום עלבון, או להתנגד לפגיעה מהצאר של מוסקובאי. ואז קפצה מפי הנבואה הבלתי רצונית, ‘אתם כבר לא שבטים, אלא עם; אתם צ’רקסים, וזוהי צ’רקסיה.’

אבל ב’צ’רקסיה’ היה צורך בשפה פשוטה. את התפיסה החדשה לא ניתן היה להעביר באמצעות היקש, או לאכוף באמצעות הנמקה; היה צורך באמצעי פשוט יותר, וסמל לאומי משותף הציג את עצמו לדעתי כתביעה היחידה לפרסום, ולרטוריקה היחידה שבאמצעותה ניתן היה לעורר אהדה לאומית ולהקים אמונה משותפת.

אך דגל או צבע רוכש את כוחו מהעבר – מחיבור עם אנשים גדולים – או מעקרונות בעלי תועלת, מזמנים שהיו בעבר – שתהילתם או זכרם, בעודם צפים במורד הזמן, קשורים לזכרונותיהם של גברים את שנות ילדותם, והם הופכים ביטוי של התפעלות מן הנפלא, של אהבה למה שטוב. צ’רקסיה, עם שושלת של חמשת אלפי שנים, לא הציגה אסוציאציות כאלה; אף גיבור לא הדף כובש – אף מחוקק לא נתן חירות ושגשוג על ידי מוסדות וחוקים – ואף סמל של משפחה אחת יכול היה להיבחר כביטוי לאיחודם הלאומי – מהצרכים הערומים של אותו הרגע, אפוא, היה על הצבע להיגזר בהתאם לנסיבות הרגשיות של אותו היום.

ירוק, היה זה שבחרתי. צבע הגלימה הפרושה על ההרים שלהם, ואשר מעיד על אמונתם למכה. עליו הנחתי צרור חצים, עם זרועותיהם המיוחדות, וכתר כוכבים, אשר בלילות הקיץ ישייכו אותם לחירותם וליצירותיו של בוראם, ותפארת השמיים.

שפה זו, שמדברת דרך העין אל הלב, הובנה; זעקת איחוד עלתה על הים השחור והתפשטה עד הים הכספי – אומה חדשה נקראה לתחייה. אם לא עולם חדש נקרא לחיים, נברא עם חדש, נחוש בדעתו לשנות גורלות של פעם. האנשים הללו הם שומרי דלתותיה של אסיה ואלופי אירופה. משני צידי ביצורי הקווקז הנמתחים לאורך 6000 מיילים, ומעבר להם ממזרח, משתרע הביצור ההודי של ההימלאייה, וממערב ההגנות האירופאיות של הקרפטים. חגורה בלתי ניתנת לחדירה של 3000 מיילים נמשכת אפוא בין אורדת הלוחמים בצפון לבין העמים הפראיים של הדרום, וההפסקות היחידות בקישור הם שני המעברים של הקווקז אשר פתוחים רק כאשר הצ’רקסים לא מאוחדים. האימפריות הרומיות והפרסיות בכוחן, ראו לנכון לסגור את השערים הללו. ביריבותם הם התאחדו כדי להגן על הקווקז. המחסום ההכרחי להגנתכם נמצא כעת לרשותם, והאנשים האלה בהגנה עצמית, קוראים לכם לעזרה בהגנה…”

– דויד אורקהארט, מתוך נאום בפני פורום הסוחרים של גלאזגו. 23 במאי, 1838.
דיוויד אורקהארט


בניית נרטיב ועיצוב זיכרון

בשנת 1993, אנחנו מתחילים לראות שישנו נרטיב שונה וחדש לסיפור של הדגל. הדבר מתחיל עם פרסום הרומן ההיסטורי ‘אבן-ריחיים’ «Жернова» פרי עטו מאשבשה איסחאק’ – מי שנחשב לאחד מענקי הספרות של הצ’רקסים – ותופס תאוצה שנה לאחר מכן, עם יציאת הגרסה הצ’רקסית הנושאת את השם «Мыжъошъхьал» מִּזֻ ۧושְחָאל. מאשבשה, שעליו הוטלה המשימה על ידי הרשויות להכחיש כל התערבות חיצונית בסיפור הדגל, מציג נרטיב חדש ובו זאנוק’ה ספר-ביי – אחד ממנהיגי הצ’רקסים במלחמה הרוסית צ’רקסית – הוא זה שהגה והוציא לפועל את הכנת הדגל הצ’רקסי. כל זאת, תוך התעלמות מוחלטת מחלקו ההיסטורי של אורקהארט. כל עוד מתייחסים לכתוב כראוי – רומן היסטורי פרי מוחו של המחבר – ונהנים מהיצירה הזאת על ערכיה הספרותיים, אין שום בעיה כמובן. אבל הבעיה מתחילה כאשר מתייחסים לטקסט ברומן הזה כאמת היסטורית שאין עליה עוררין.

מאותו הרגע ועד היום, נדמה כי ה”ויכוח” הזה לא יגמר לעולם. אחד המשפטים שבו נתלים המצדדים בנרטיב של מאשבשה הוא תיאורו של ספנסר אודות “הצ’רקסית בעלת המעמד הרם” באימפריה העות’מאנית שתפרה את הדגל, כעדות לכך שהיא זאת שעיצבה את הדגל בהוראותו של ספרביי על מיטת חוליו באיסטנבול. יחד עם זאת, הם מתעלמים מאותו ספנסר שכתב כמה פסקאות לאחר מכן את הטקסט הבא:


“אותו זר ידידותי שלימד את הצ’רקסים את השימוש בהוביצר, לימד אותם גם את הצורך בממשלה פדרטיבית; על כך שאיחוד זה כוח, וכסמל לאיחודם, הכין דגל לאומי; הוא מורכב משלוש חצים מוזהבים, המוצלבים על רקע ירוק, ומעליהם מספר כוכבים לבנים, המייצגים את מספר השבטים המאחדים את הקונפדרציה.”

– א. ספנסר, מסעות בצ’רקסיה, כרך ב’. 1839.

ה’הזר הידידותי’ הוא לא אחר מאשר דיוויד אורקהארט, אשר ספנסר בכוונה לא מציין אותו בשמו, מחשש שכתב היד שלו יפול לידי המודיעין הרוסי.

חיזוק נוסף לפועלו של דיוויד אורקהארט, אפשר למצוא בספרו של ג’יימס בל, אנגלי נוסף ששהה בצ’רקסיה באותה תקופה כותב על חלופת מכתבים אשר הייתה מתבצעת בין הצ’רקסים לרוסים תחת אחד העצים בקו הגבול שבין הכוחות. אחד המכתבים של הרוסים, הוא מציין, מביע תרעומת על שיתוף פעולה הצ’רקסי-אנגלי:

“מדוע אתם מצפים לעזרה מאנגליה, אשר חלשה מידי בעצמה מלעזור לכם? אם אתם מקווים לשלום, הפנו אותו לעבר הרוסים, ואל תסמכו על האנגלי השקרן שנמצא בקונסטנטינופול, אשר שלח לכם דגל ועושה מכם שוטים”.

בל. ג’יימס, יומן מגורים בצ’רקסיה בשנים 1837, 1838 ו- 1839. כרך א’, עמ’ 107, לונדון, 1840.

נוסף לוויכוח הגרסאות, ישנו הוויכוח או המספר הרב של הפרשנויות לגבי המשמעויות של סמלי הדגל. כאמור: הרקע ירוק, ועליו שלוש חצים שלובים הפונים מעלה, ומעליהם שנים-עשר כוכבים מוזהבים. ריבוי הפרשנויות כשלעצמו הוא לא דבר שלילי. בני אדם נוטים ליצוק פרשנויות רבות לסמלים שהם מזדהים איתם, ובכך הצ’רקסים לא שונים מהשאר. הבעיה מתחילה שההסברים או הפרשנויות מוצגים כאילו הם אמת מוחלטת או שהם אינם עומדים בקנה אחד עם ההיסטוריה וההיגיון.


מקובל על פי רוב לומר כי, הרקע הירוק מציין את הצבע הדומיננטי של מולדת הצ’רקסים ואת הצבע של אמונתם המוסלמית – לפחות ע”פ התיאור של אורקהארט. החצים השלובים מציינים את אחדותם של הצ’רקסים ואת פניהם לשלום, ואילו הכוכבים מציינים את השבטים הצ’רקסים. צבע הזהב מציין את המתכת היקרה ואת איכותם של מי שנמצאים מתחת לכוכבים הללו.

אבל גם את ההסבר הזה, ואת שאר ההסברים ניתן לתקוף בצורה כזו או אחרת. מה שמשאיר אותנו עם האמת הפשוטה – ברגע שיש ואקום מסוים בהסבר, היצירתיות האנושית נכנסת לפעולה וממלאת את החסר. אני מקווה שבעתיד אצליח לפרסם דיון היסטורי לגבי הפרשנויות כחלק ממאמר מקיף יותר על הדגל הצ’רקסי. אז בינתיים נשאיר את הנושא הזה כמו שהוא.

התעוררות לאומית

בשנת 2010, עם עליית הגל השני של התנועה הצ’רקסית הלאומית, נולד צורך באמצעי נוסף שיאחד את הצ’רקסים הפזורים ביותר מ-50 מדינות בכל העולם. היוזמה הייתה של ‘החאסה של אדיגיה’ – ארגון צ’רקסי לא ממשלתי – שבאותה הזמן הונהג על ידי חַפָּאיי אָרַמְבִּי. שני אנשים נוספים שהיו מבין אלו שסייעו לקדם את מיסוד יום הדגל באותו ארגון היו נָפְּסוּ נִיהָאד זכרונו לברכה ובְּרָ’אנֵה עלי, שניהם צ’רקסים בני כפר כמא שחזרו לגור במולדת ההיסטורית.

לתאריך שנבחר לציון יום הדגל עצמו אין משמעות יוצאת דופן בהיסטוריה הצ’רקסית, וככל הנראה הוא נבחר מסיבות פרגמטיות בלבד. אך לחודש אפריל עצמו יש משמעות שכן זהו אותו החודש שבו “חשפו” לראשונה את הדגל מחדש. ההחלטה לקיום את יום הדגל הצדיקה את עצמה ומאז מידי שנה, צ’רקסים בכל העולם חוגגים את ה-25 באפריל בתהלוכות, ריקודים וכן בכנסים ובסמינרים אקדמיים.

בעתיד כאמור, נפרסם בצ’רקסיולוגיה מאמר מקיף יותר על הדגל הצ’רקסי, אבל עד אז, שיהיה יום חג שמח לכל הצ’רקסים באשר הם.

_____
1 הגייה טורקית לשמו הצ’רקסי של ח’ירציז’ אלא [хъырцыжь алэ] אחד מגיבורי שבט אבדזאח.

אהבתם את התוכן?! שתפו אותו

שיתוף ב facebook
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב print

פוסטים נוספים שיכולים לעניין אותך

יום המחול הבינלאומי

יום המחול הבינלאומי מצוין מידי שנה ב-29 באפריל. מחול הוא חלק בלתי נפרד מתרבות הצ’רקסים, וגם הם מציינים יום זה בהופעות פומביות של להקות המחול שלהם בקווקז ובפזורה.

קרא עוד »

יום הדגל הצ’רקסי

יום הדגל הצ’רקסי הוא יום אשר נחגג מידי שנה ב-25 בחודש אפריל. צ’רקסים מכל העולם נזכרים ביום הנפתו ההיסטורי ובאיחוד כל השבטים השונים תחתיו. דגל זה, משמש עד היום כסמל הלאומי היחיד בעבור כל הצ’רקסים הפזורים ביותר מחמישים מדינות בעולם.

קרא עוד »

אפריל

החודש השני בלוח השנה הצ’רקסי היה מתחיל ב-22 באפריל ושמו היה כשם תופעת הטבע הנפוצה בו – “חודש המלטת הכבשים”.

קרא עוד »

על קולוניאליזם ודמוגרפיה

הסיפור של הצ’רקסים בקווקז הוא במידה רבה סיפור של עם שהפך למיעוט בתוך בארצו. תוך מאתיים שנה, מספריהם צנחו מאוכלוסייה של מיליונים לאוכלוסייה של עיירה

קרא עוד »

ראש השנה הצ’רקסי

ראש השנה הצ’רקסי נחגג ביום השיוויון האביבי ב-21 בחודש מרץ. זהו יום המסמל את בוא האביב. את ראש השנה, הצ’רקסים היו חוגגים במשך שלושה ימים באמצעות פולחן, ריקודים וביקורי קרובים וחברים.

קרא עוד »

יום השפה הצ’רקסית

היום ה-14 במרץ 2021, מציינים מיליוני הצ’רקסים המפוזרים בכל קצוות תבל את “יום השפה הצ’רקסית“. אחד מעמודי התווך של כל חברה באשר היא השפה שבה

קרא עוד »

אחוות לוחמים

אחוות לוחמים, או בשמה הצ’רקסי «לֵ῀אוּז’», הייתה קבוצה של אנשים אשר התגבשה לא על בסיס משפחתי ולא על בסיס אזור גיאוגרפי אלא על בסיס של שבועה.

קרא עוד »

הר האלברוס

הר האלברוס❓ אֻושְחֵۧמָאף‼️
לא הרבה יודעים, אבל ההר הגבוה ביותר ביבשת אירופה נמצא במולדת של הצ’רקסים בקווקז.

קרא עוד »