לאחר אלפי הדרכות במוזיאון הצ'רקסי – וכתוצאה מכך, גם שמיעת עשרות אלפי שאלות – אפשר לומר שכבר נשאלתי בכל שאלה אפשרית שניתן לשאול על העם הצ'רקסי. אפשר לומר, אבל זה עדיין יהיה יומרני כמובן, כי לסקרנות האנושית ולסוגי השאלות שאנשים יכולים לשאול, כמעט שאין סוף.
במקרה הספציפי שלנו, על מנת לענות על מגוון השאלות על העונה לאחוז בידע רב-תחומי בנושאי היסטוריה, בלשנות, סוציולוגיה ואנתרופולוגיה, וכן חינוך, תרבות ופולקלור. אך לא פחות מכך, עליו להיות להכיר בכך שידיעותיו מוגבלות, והתשובה "לא יודע", היא יותר מלגיטימית במקרים מסוימים.
פעמים רבות מדי נתקלתי במדריכים שמבלבלים בין עם אחד למשנהו או גרוע מכך, כאלה שלא ממצמצים כשהם בודים דבר כזה או אחר על תרבות מסוימת. הכל כדי לא להיתפס חלילה בחוסר ידע ולהראות שהם "בקיאים בחומר". חמור יותר מכל כמובן, כאשר האדם מדבר על תרבותו שלו, וככזה הוא נתפס כביכול כ"בקיא יותר" ולשקר שהוא מספר יש השפעה עמוקה יותר.
למרות כל זאת, מידי פעם, אני עדיין נתקל מידי פעם בשאלה שמצריכה "חזרה למקורות" על מנת לדלות את התשובה מהם. אבל מהם אותם מקורות? כיצד אנחנו יודעים על הצ'רקסים והיכן אנחנו יכולים לחפש על מנת להעשיר את הידע שלנו עוד יותר? במידה מסוימת, עבור הרבה מן העמים העתיקים בעולם, התשובה לכך זהה. תחומי הידע ידועים וזהים, אך אם נפרט אותם בקצרה, הם יהיו אלה:
ממצאים ארכיאולוגיים
העדות הטובה ביותר לנוכחות בני אדם על פני האדמה היא המידע החומרי שהם משאירים אחרי מותם. ממצאים שהתגלו במקום הולדתו של העם הצ'רקסי, מספרים לנו על שתי תרבויות גדולות ומשמעויות שהתקיימו בצפון-מערב הקווקז החל מהאלף הרביעי לפני הספירה. תרבות מאייקופ ותרבות הדולמנים.
הממצאים המשמעותיים ביותר של תרבות מאייקופ היו תלי קבורה ענקיים (הידועים גם בשם קורגאנים). ברבים מהאתרים הללו נמצאו כלים אשר העידו על מיומנות גבוהה בעיבוד מתכות וביכולות קישוט בזהב וכסף. כמו כן, נמצאו כלי חרס רבים, סכינים, גרזנים ויישומים רבים של ברונזה. הדולמנים לעומת זאת הם מבני אבן עצומים שמצויים באלפיהם על פני השטח של צפון-מערב הקווקז. מבני אבן אלו, שימשו כנראה כמקום קבורה לאנשים חשובים, והעתיקים ביותר מתוארכים עד ל-1500 שנה לפני בניית הפירמידה בגיזה. בני תרבות מאייקופ והדולמנים הם כנראה אבות-אבותיהם של הצ'רקסים והאבחאזים שחיים כיום.
חוקרי ארצות ומטיילים
לאורך כל ההיסטוריה האנושית, צפון-מערב הקווקז נחשב לאחד מהאזורים האסטרטגיים ביותר שבאירו-אסיה. קרבתו לחופי הים השחור והיותו גשר מחבר בין שתי היבשות, הפכו אותו למקום חשוב מאוד לכל האימפריות שהגיעו ממזרח או ממערב. בין אם בזמני שלום ובין אם בזמנים מלחמה, חוקרי ארצות ומטיילים תמיד רצו לסייר בקווקז על מנת להכיר טוב יותר את מאפייניו הטופוגרפיים וכמובן גם את אופי יושביו- שפתם, תרבותם, דתם ומנהגיהם.
הראשונים שכתבו על צפון-הקווקז היו הרודוטוס, סטראבון ופליניוס הזקן שחיו בין המאה ה-5 למאה הראשונה לפני הספירה. אחריהם היו המטיילים המוסלמים אל-מסעודי בן המאה ה-10 ואיבן בטוטה (המקבילה הערבית למרקו פולו) בן המאה ה-14. וכמובן ג'יאורג'יו אינטריאנו האיטלקי שכתב על הצ'רקסים בשנת 1502, וכתיבתו מהווה את החוט המקשר בין השם "צ'רקסים" לבין השמות האחרים שבהם הכירו את העם הזה.
בין לבין, אנחנו רואים גם את עלייתה של הסולטנות הממלוכית, שהשושלת הבורג'ית שבה (1382-1517), הייתה מורכבת רובה ככולה מעבדים צ'רקסים מהקווקז, והיא הייתה ידועה בכתובים בערבית בשם: "דאולת אל ג'אראקיסה" – "מדינת הצ'רקסים".
במאות ה-15 וה-16, לאחר שהמושגים "צ'רקסים" ו"צ'רקסיה" הופכים להיות נפוצים לתיאור צפון-מערב הקווקז והיושבים בו, אנחנו רואים מפות רבות (במיוחד איטלקיות) שהשמות הללו מופיעים עליהם. במאה ה-17 היה זה תורו של המטייל העות'מאני המפורסם אווליה צ'לבי לכתוב על הצ'רקסים ועל שפתם, ולמעשה קטעי הטקסט שלו הם כנראה התיאור המוקדם ביותר של השפה הצ'רקסית והשפות הצפון מערב קווקזיות בכלל.
הטקסט של צ'לבי
בתחילת המאה ה-19 אנחנו רואים פריחה גדולה בכתיבה על צפון מערב הקווקז ועל הצ'רקסים בפרט. חלק מהכותבים עברו אצל הצ'רקסים בדרך למקום אחד, אחרים שהו במחיצתם יותר משנה ולמדו את אורחות חיים ומנהגיהם. האינפורמציה שהם מספקים לנו היא יקרה מפז והרבה פעמים הוא עומדת כאנתי-תזה טובה לכתיבה הרוסית המשוחדת.
שמות כמו יוליוס וון-קלפרות', אדוארד דה-מרגיני, יאן פוטוצקי, אדמונד ספנסר, דיוויד אוקהארט, ג'יימס בל, ג'ון לונגוורת' ואחרים, הם שמות שכל מי שרוצה להכיר את ההיסטוריה של הצ'רקסים חייב לדעת.
אתנוגרפים והיסטוריונים
בניגוד להערה הקודמת, הכתיבה הרוסית על הצ'רקסים – במיוחד בתקופת המלחמה הרוסית-צ'רקסית ואחריה – לא פסולה לחלוטין, אך יש לקרוא אותה בביקורתיות מתאימה על מנת להפיק ממנה את המירב. היסטוריונים כמו ואסילי פוטו, סמיון אסדזה, אדולף ברז'ה, דוברובין ואחרים, כתבו כרכים עבי כרס על המלחמה הרוסית-צ'רקסית (מה שהם מכנים – "מלחמת הקווקז") והם מספקים תמונה טובה להסיטוריוגרפיה של הכוח הכובש.
לאחר כיבוש הקווקז, בלשנים ואתנוגרפים רוסים המשיכו להגיע ולתעד את אורח חיים של הצ'רקסים שנותרו שם, ואם נסנן את האוריינטליזם מהטקסטים הללו, גם הם מספקים קריאה מעניינת. במיוחד כהשוואה לטקסטים שכתבו מי ששהו בקרב הצ'רקסים לפני המלחמה או במהלכה.
וכמובן גם המחקר ההיסטורי העכשיו (הרוסי והטורקי כאחד) לגבי האזור הזה חשוב בהחלט, ודיי אם נציין שניים מהחוקרים הפוריים ביותר: ההיסטוריון הטורקי כמאל קרפט, וההיסטוריון הרוסי יאקוב גורדין, על מנת לסגור את הפינה הזאת.
ספרי זיכרונות
למרות שספרי זיכרונות הם תיאורים סובייקטיבים של דברים שהתרחשו שנים רבות לפני כן, קריאתם ביחד עם מקורות נוספים של אותה תקופה יכולים לספק לנו אינפורמציה מעניינת. מספר קצינים מהצבא הרוסי ששירתו בקווקז במהלך המלחמה הרוסית-צ'רקסית, כתבו זכרונות שרק על פי הקריאה שלהם אנחנו יכולים להבין לעומק את תפיסותיהם לגבי האיזור ולגבי "אויביהם". קריאה השוואתית יכולה גם להסביר איך התפיסות הללו משתנות או מקצינות במהלך המלחמה שארכה יותר ממאה שנה.
מסמכים פרטיים, מדיניים וצבאיים
מסמכים הם אחד מחומרי הגלם העיקריים שאיתם עובד ההיסטוריון. ובנוגע להיסטוריה של הצ'רקסית בצפון-מערב הקווקז, כאלה יש מאות אלפים. טקסטים בצרפתית, איטלקית, אנגלית, טורקית, גרמנית, ערבית וכמובן רוסית פורסים בפנינו ידע רב על חייהם של הצ'רקסים, קשרי המסחר והפוליטיקה שלהם, והשפעותיהם של המעצמות השכנות להם. הארכיונים של טביליסי, קרסנודר, סנקט פטרבורג, מוסקבה, פריז, לונדון ואיסטנבול מלאים במסמכים מדיניים וצבאיים שרבים מהם לא נקראו עשרות שנים.
עיתונות
עלייתה של העיתונות המודרנית הייתה בד בבד עם התרחשותה של המלחמה הרוסית-צ'רקסית. כתוצאה מכך ישנם כתבות רבות על צ'רקסיה והצ'רקסים בעיתונים של האימפריה הבריטית, צרפת וארצות הברית. קריאה שלהם מספקת לנו ידע בעיקר לגבי המתרחש בנמלים של הים השחור במהלך רצח העם הצ'רקסי וגירושו לאימפריה העות'מאנית.
סיפורי עם, שירה וספרות.
בהיותה של הצ'רקסית, שפה לא כתובה במשך כמה מאות שנים, הצ'רקסים נהגו לספר את ההיסטוריה שלהם באמצעות סיפורים ושירים. ז'אנרים שלמים של סיפורי עם ומיתולוגיה וכמו כן שירי חקלאות, קינה ומלחמה מלמדים אותנו רבות על התרבות של הצ'רקסים, אורח החיים הפסטורלי שלהם, המלחמה שלהם עם הרוסים וגירושם ממולדתם.
אפוס הנארתים במובן הזה הוא החיבור החשוב ביותר על המיתולוגיה הצ'רקסית, קטגוריית שירי הגיבורים ושירי הקינה מהווים מקור חשוב מאוד ללמידה על מהלכי המלחמה הרוסית-צ'רקסית. ושירי החקלאות מספקים לנו הצצה לאורח החיים שלהם לפני המלחמה שהביאה לרצח עמם ולפיזורם לכל קצוות תבל.
באותה מידה, שירה וספרות רוסית מהכותבים המפורסמים: אלכסנדר פושקין, מיכאיל לרמנטוב ולב טולסטוי פורסת בפנינו תחת קריאה ביקורתית את תפיסותיהם של גדולי התרבות של האומה הרוסית – ובמידה מסוימת של העם הרוסי כולו – ביחס לקווקז ולצ'רקסים.
חוקרים צ'רקסים
ההיסטוריה אמנם נכתבת על ידי המנצחים כמאמר הקלישאה, אך במאה ה-19 בקווקז חיו שני צ'רקסים אשר הניחו את יסודות המחקר ההיסטורי והאתנוגרפי עבור כל הצ'רקסים שבאו אחריהם – שורא נגמוב וסולטאן חאן גירי.
נגמוב היה למעשה הראשון שכתב את העבודה המדעית הראשונה על ההיסטוריה של הצ'רקסים. ואילו עבודתו של חאן גירי, "הערות על צ'רקסיה", מהווה את התיאור המפורט ביותר שנכתב אי פעם על העם הצ'רקסי. שתי העבודות הללו הפכו לקלאסיקות וכל דיון על ההיסטוריה של הצ'רקסים, תמיד יהיה חסר בלי התייחסות אליהם. על ההיסטוריה של שני האישים המרשימים הללו, אני מקווה לכתוב בעתיד בפוסט נפרד.
מחקר בלשני ובלשנות השוואתית
השפה הצ'רקסית, בהיותה אחת הלשונות העתיקות בעולם, ועם מספר רב מאוד של עיצורים, הציתה את סקרנותם של חוקרים רבים שמעבר לכך לניסיונם ללמוד אותה, ניסו גם למצוא את מקורותיה. באופן עקרוני מקובל לחלק את הלשונות בקווקז לשלוש קבוצות עיקריות: דרום קווקזיות, צפון-מזרח קווקזיות וצפון-מערב קווקזיות. השפה הצ'רקסית נמצאת במשפחה הצפון-מערב קווקזית ביחד עם האבחזית, האבזית והאוביחית שנכדה בשנות ה-90 של המאה הקודמת. בקווקז חיים גם דוברים של שפות לא קווקזיות כמו למשל: קראצ'אי-בלקר הטורקית, ואוסטית ההודו-אירופאית, אך אילו שפות שהגיעו לשם הרבה אחרי.
במאה השנים האחרונות, קמו (ונפלו) תיאוריות רבות אשר ניסו לפענח את מוצא השפה הצ'רקסית ואת הקשר שלה עם משפחות שפות אחרות. שתי התיאוריות המפורסמות ביותר היו התיאוריה שניסתה להכניס את כל השפות הקווקזיות תחת שם אחד- "המשפחה האיברו-קווקזית". והתיאוריה שניסתה לקשור אותה מזרחה למשפחת השפות הסינו-טיבטיות ביחד עם שפות נוספות תחת השם הכללי- "המשפחה הסינו-קווקזית" או "דנא-קווקזית". שתי התיאוריות הללו נפסלו לבסוף על ידי הקהילה המדעית, אך המחקר ממשיך בשיא המרץ והעובדה שהשפה הצ'רקסית נמצאת בסכנת קיומית, מאיצה בחוקרים למפות את כל מאפייניה יוצאים הדופן ביחס לשאר שפות העולם.
אנתרופולוגיה פיזית ומחקר גנטי
בסוף המאה ה-18 אנחנו עדים להתפתחות ענף מחקר מדעי חדש אשר מתחיל לסווג את בני האדם לשלושה "גזעים": הגזע הקווקזי, הגזע המונגולי והגזע השחור.
עד לאותו רגע, המונח קווקזי היה מונח שתיאר את האנשים שחיים באזור הגיאוגרפי שנקרא קווקז. והיה זה הפילוסוף וההיסטוריון הגרמני כריסטוף מיינרס שהפך את המושג הזה לקטגוריה גזעית שמכילה משהו רחב יותר מאיזור גיאוגרפי אחד. במובן הפשטני שלו, המושג "קווקזי" הכיל את כל בני האדם שאינם "שחורים" ואינם "אדומים", אלא בעלי גוונים שונים של לבן.
מיינרס הציע שהגזע הקווקזי מכיל בתוכו את כל העמים הילידים של אירופה, התושבים הילידים של מערב אסיה, הילידים של צפון-אפריקה (ברברים, מצרים, חבשים וכו') וכן ההודים ותושבי האיים הקנריים. יחד עם זאת, היה זה יוהאן פרידריך בלומנבאך, מי שייסד את ענף המדע של אנתרופולוגיה פיזית, שהפיץ את המונח הזה ברבים. למרות שבלומינבאך לא נתן קרדיט למיינרס על ניסוח המושג, הוא המשיך להרחיב את התיאוריה הזאת תוך שהוא מסתמך גם על הבדלים פיזיונומיים ולא רק על צבע עור.
מכיוון שעל בסיס תיאוריות אלו צמחה גם "תורת הגזע" הנאצית, עם סיום מלחמת העולם השנייה ותוצאותיה ההרסניות, העיסוק המדעי במושגים של גזע הלך והפך להיות מוצנע. בשנות ה-60 נולדה ה"אנתרופולוגיה הפיזית החדשה" שהתמקדה בהסברים אבולוציוניים של התפתחות וזנחה את העיסוק בסיווג בני האדם. כיום, המונח "אנתרופולוגיה פיזית" כמעט ונזנח לחלוטין ומקובל יותר להשתמש במונח "אנתרופולוגיה ביולוגית".
בשנים האחרונות עם סיום מיפוי הגנום האנושי ועם התפתחות הבנתנו לגבי המבנה המולקולרי של הדנ"א, נולד ענף מחקר גדול המנסה למצוא קשרים ביולוגים בין קבוצות בני האדם השנות תוך השווה של דגימות דנ"א. ענף מחקר זה, בשילוב תחומי ידע כמו היסטוריה, ארכיאולוגיה ובלשנות יכול לשפוך עוד אור על העמים הילידים של צפון-מערב הקווקז ובכלל זה גם על העם הצ'רקסי.
זוהי כמובן רק סקירה קצרה ותמציתית לתחומי הידע שמהם ניתן ללמוד על הצ'רקסים, תחומים שהופכים להיות רחבים יותר ויותר עם התעוררות המחקר במאה ה-21.
