איך נשמר הסדר החברתי בצ'רקסיה?

גילויי האלימות הקשים בחודש מאי השנה בין שוטרים לאזרחים בארה"ב (וגם בישראל) הביאו אותי באופן בלתי נמנע לחזור לשאלה – 'איך הצ'רקסים שמרו על הסדר הציבורי בקווקז'. בקרב המצדדים ביציאה לרחובות, שמענו רבות על 'החוזה של המדינה עם אזרחיה' ועל האופן שבו הפרת החוזה הזה, הביאה – באופן בלתי נמנע – גם להפרה של הסדר אותו הוא מנסה לארגן. ובקרב המתנגדים היו קריאות לדכא אותם בכוחות מתוגברים של המשטרה והצבא – שהם הסמכות היחידה על פי חוק.

אז מה היה ה'חוזה' בצ'רקסיה

צ'רקסיה הייתה אסופה של שבטים בנחלות ספציפיות. לא היה בה מלך ולא היה שלטון ריכוזי אחד. חלק מהשבטים היו עם מבנה מעמדי ברור, וחלק עם אוכלוסיה שוויונית יותר. החברה הייתה מאוד מיליטריסטית ואין אדם שלא הסתובב בה חמוש, אך באותה מידה היא הייתה מאוד שלווה. הנסיכים שבשבטים הפיאודליים לא היו עריצים שלא יודעים גבולות אלא יותר שופטי שלום ומנהיגים לעת צרה וצורך. והנאמנות של ההמונים בשבטים השיוויוניים התחלקה בין משפחתם המורחבת ל'אגודות אחווה' שבהם הם היו חברים.

אז איך נשמר הסדר

השאלה הזאת עוררה את סקרנותם של מבקרים רבים בצ'רקסיה, במיוחד אצל שני האנגלים ג'ון לונגוורת' וג'יימס בל, שניסו באופן תמידי למצוא הקבלות עם השלטון שהכירו בממלכה הבריטית. בל מנסה להסביר זאת כך:

"נראה כי דעת הקהל והמנהג המבוסס הם העליונים בארץ זו; ובכלל, אינני יכול אלא להתפעל מהסדר השורר תחתיהם. התפרצויות – חלקן אף מחפירות – ודאי שמתרחשות, אך הן נובעות בעיקר ממריבות או מהשלכותיהן, והן נדירות יחסית; בעוד שהמוסר, ההרמוניה, השלווה והתרבות הטובה, המאפיינים את האנשים במגעיהם הכלליים, הם כמו מעט המדינות המתגאות כל כך, בחוקיהם הכתובים ובמנגנונים המורכבים הנחוצים להן לשמירה על הצדק…"

ג'יימס. בל, יומן מגורים בצ'רקסיה בשנים 1837, 1838 ו- 1839. כרך א', לונדון, 1840.

החוזה של הצ'רקסים היה בעצם ה'אדיגה חאבזה', אותו קוד התנהגות לא כתוב שחוזר ועולה שוב ושוב בהרבה מהפוסטים כאן. קוד שנגע בכל תחומי חייהם של הצ'רקסים מלידתם ועד מותם, ובכך כמובן, הוא לא פסח גם על היחסים בין אדם לחברו, בין אדם לשבטו ובין אדם למולדתו.

ואם נאמץ את הדימוי של בל, "מנגנוני הצדק" שבאו לעזרת האדיגה ח'אבזה היו בראש ובראשונה: הקשר החזק של הצ'רקסים לשבט ולאגודות האחווה שלהם, והכבוד הגבוה שהם רחשו לנוהג השבועה – שהיה בשימוש תדיר. כך שאם הצ'רקסים חטאו, סררו, או פשעו נגד אותם קודים עתיקים, אותם מנגנונים מייד נכנסו לפעולה והטילו את העונשים שלהם.

היעדר ענישה פיזית

המאפיין העיקרי במערכת העונשין הצ'רקסית היה היעדר אמצעי אלימות פיזית. לצ'רקסים לא היו בתי כלא, לא הייתה ענישה גופנית – אלא במקרים נדירים – ולא היו סוגים אחרים של מאסר. כל העונשים הוגבלו לקנס, שסכומו היה תלוי באופי העבירה שנעשתה והוא גדל עוד יותר במקרים של הישנות העבירה. יחד עם זאת, במקרים נדירים ביותר, אם היה מדובר בעבריין סדרתי או בפושע אלים במיוחד, היו גם עונשים של נידוי לצמיתות מהקהילה – עונש שנחשב חמור ביותר, שכן הוא הסיר לחלוטין את ההגנות של היחיד מהקבוצה – ואף עונש מוות.

"בביצוע פשע, כל אדם מודע לכך שהוא יוצא לא רק נגד הצד של הנפגע אלא גם נגד הקבוצה שלו, שכולה מעורבת בתוצאותיו ואליה הוא צריך לתת את הדין. הנקמה לעומת זאת, מנוטרלת על ידי כך שביצועה תמנע מכל הקבוצה טענה לכל פיצוי, אשר דרישתו תענה על הצורך בצורה יעילה יותר מכיוון שהיא מטילה על ראשו של הפושע את הכעס ומורת-הרוח של כל השבט. העיקרון כאן זהה לתורת המשפט של מדינות מתורבתות, שהופכת כל האדם אחראי לפשעיו כלפי כל החברה; אך זה ודאי חייב להיות יעיל יותר כאשר, בניגוד לאדם שזר לו, כל חבר באותה חברה הוא אח, אשר האינטרסים שלו נפגעים מייד על ידי העבירה שלו."

ג'ון. לונגוורת', שנה בקרב הצ'רקסים, כרך א', לונדון, 1840.

וח'אן גירי, מי שהניח את יסודות המחקר ההיסטורי הצ'רקסי במאה ה-19, כתב כך:

"…גניבה, מעשי שוד והפרעות אחרות בתוך האחוזות היו נמנעות מחשש לקנסות כבדים שהמועצה הטילה על מי שהפרו את הצווים שלה. במילים אחרות, כל כוחה הסמכותי של הרשות הזאת נשען על החשש מקנס".

סולטאן. ח'אן-גירי, הערות על צ'רקסיה, סנט פטרבורג, 1836.

גובה הקנס לא הוחלט בצורה שרירותית אלא על פי חוקים מוסכמים – קנס ספציפי לכל עבירה ספציפית. למרות שרוב הצ'רקסים לא ידעו חישובים כספיים, הם קבעו את גובה הקנס על ידי נוסחה ברורה במונחים שהם מכירים. הכמות המקובלת של יחידת מדידה אחת הייתה שווה ערך לפר (צ ۧו). יחידה כזאת הייתה שווה בתורה ל-6 פיסות בד, אשר מכל אחת מהן אפשר להכין לבוש לגבר או לבוש לאישה. סה"כ הסכום של קנס מסוים נקרא "שְׁחַא" (מילולית: "ראש"). בנוסף לכך, מעמדם החברתי של מבצע העבירה והאדם שכלפיו בוצעה העבירה היה חשוב לא פחות. וכך, ה'שְׁחַא' שהוטל בעבור נסיך היה בין 60 ל-80 שוורים, עבור אציל מדרגה נמוכה יותר – פחות, ועבור איכר – 8. עבור פשע של רצח של נסיך העונש היה 100 "ראשים", עבור רצח אציל העונש היה 30-40 "ראשים" ועבור רצח אחד מ"פשוטי העם" – 20 "ראשים". עבור שוד לעומת זאת, הקנס היה 9 שוורים ובעבור ניסיון שני היה על הפושע לשלם שווה ערך ל-24 שוורים.

הזמן המוקצב לתשלום נקבע על ידי מועצת השופטים והקנס התחלק בצורה כזאת: חלק קטן הועבר לשופטים, החלק הגדול ביותר הועבר לקרובי התובע והחלק הנותר הועבר לתובע ולמשפחתו הקרובה. יחד עם זאת, אחד החסרונות שלו היה בכך שלבית המשפט לא הייתה זרוע מבצעת, כלומר הוא לא לקח על עצמו לעקוב אחרי יישום פסיקתו אלא רק שימש כבית דין ליישוב סכסוכים. כך שלמעשה, ביצוע הפסיקה הושתת על הכֵּנוּת וההוגנות שטבעה בהם המסורת הצ'רקסית. כתוצאה מכך, היו תקופות שונות בהיסטוריה של הצ'רקסים בהן שינויים חברתיים ומגמות של ריכוזיות החלו לבוא לידי ביטוי בחברה ובתורם השפיעו על מערכת הצדק הזאת ועל אמצעי האכיפה שלה.

אם נציג שתי דוגמאות קלאסיות אז הראשונה תהיה השלטון הריכוזי אשר ניסה לבסס הנסיך הקברדיני, אינאל, במאה ה-15 בקרב הצ'רקסים ושכניהם. והשנייה היא של מוחמד-אמין, שהיה שליחו שליחו של האימאם שאמיל – מנהיג דאגסטן וצ'צ'ניה – לעבר הצ'רקסים באמצע המאה ה-19.

לאחר שריכז אינאל את השלטון בידיו, והוסכם על ידי כולם כי הוא נסיך הנסיכים, הוא ביצע רפורמה שיפוטית כדי להגן על הסדר הפנימי וכדי לחזק את שלמות הישות הפוליטית החדשה. הוא הקים רשות שופטת עליונה קבועה בת 40 שופטים – כמספר השטחים הפיאודלים תחת שליטתו. ובמקרים מסוימים אף פעל בעצמו כשופט, במיוחד כאשר הנאשמים היו נסיכים אחרים. לאחר מותו, המערכת שאינאל הקים עברה בעצמה כמה שינויים, במיוחד בביזור הכוח שלה והדבר המשיך עד התחזקות האמונה המוסלמית בקרב הצ'רקסים והשפעתה על מערכת המשפט המסורתית.

במאה ה-19, כחלק מניסיונות איחוד קווקזי על בסיס דתי-מוסלמי כנגד האויב הרוסי, הגיעו מספר 'שליחים' מהעמים בצפון מזרח הקווקז לעבר הצ'רקסים. אחד מאותם שליחים היה מוחמד-אמין שאף התחתן עם צ'רקסית משבט אבזדאח'. מוחמד-אמין ניסה להקים שלטון ריכוזי מוסלמי המתבסס על חוקי השריעה – שיהיה בעצמו כפוף לשלטון של האימאם שאמיל בכל צפון מזרח הקווקז. הוא הקים בתי משפט מחוזיים ומשטרה שתפקידה היה לאכוף את החלטותיה, ונראה היה כי במשך זמן מה הוא מצליח לשלוט ללא התנגדות. אבל עם החרפת המלחמה והתקרבות כוחות הרוסים מצד אחד, והתחזקות מעמדם של הצ'רקסים אשר לא רצו גוון דתי להתנגדות שלהם מול הרוסים מצד שני, גם הניסיון הזה לא שרד הרבה זמן.

לאחר כיבוש הקווקז וגירוש מרבית הצ'רקסים מאדמתם, הרוסים כפו על הנותרים את מערכת המשפט שלהם – למרות שהבטיחו להם שלא יעשו זאת – ובכך למעשה היא הפסיקה להתקיים במתכונתה המוכרת. יחד עם זאת, עקרונות הצדק וההוגנות ביחד עם התארגנויות קבוצתיות שונות, שרדו זמן רב בקרב הצ'רקסים בפזורה. זמן קצר לאחר התבססותם בארצותיהם החדשות, אפשר היה למצוא דוגמאות רבות לסדר וביטחון בתוך כפרי הצ'רקסים, לבין אותם כפרים לשכניהם, ושרידים לכך, אפשר למצוא עד היום.

________

^[1] במקור: society, הכוונה כאן להתארגנות על בסיס שבטי או על בסיס 'אגודות אחווה' בין צ'רקסים ממספר שבטים שונים.