היום אנחנו בפוסט הרביעי בסדרה שלנו על המבנה החברתי של הצ'רקסים בקווקז. בפוסטים הקודמים עשינו הקדמה כללית וכתבנו על מבנה השבטים הפיאודליים והשיוויוניים. היום נספר על אופי ההתיישבות שלהם ועל האופן שבו היא השפיעה על המבנה החברתי ולהיפך.
בעקבות התקפות חוזרות ונשנות על מולדתם כמעט לאורך כל חייהם בקווקז, הצ'רקסים לא יכלו לפתח ישות ריבונית ומרכזית. צ'רקסיה תמיד נשארה פדרציה של קשרים שבטיים – פעם חזקים ופעם רופפים – עד לכיבוש הרוסי. למעשה, בעקבות ניסיונות הכיבוש המונגולי במאה ה-13 – וטימור לנג אחריהם – הסדר הפוליטי והחברתי שלהם נהרס לחלוטין, נוסף כמובן לאבידות הגדולות בנפש.
השבט היחיד שהצליח להתאושש ולהקים נסיכות חזקה ששרדה לחצים עתידיים מהפרסים, הטורקים והרוסים היו הקַבַּרְטָאי (הקברדינים) . שאר השבטים לא הצליחו להשיג אחדות לאומית, ואת ארבע מאות וחמישים השנים שנותרו עד לכיבוש המוחלט של אדמתם על ידי הרוסים, הם העבירו בהתמודדות בלתי פוסקת עם איומים מבחוץ ומתחים בין אתניים מבפנים.
הכפר הצ'רקסי
ההתיישבות הצ'רקסית בקווקז, התפרסה בדרך כלל באזורים הרריים והיה לה אופי ייחודי. בניגוד למרכז הקווקז ולמזרחו, בהם תושבי המקום חיו בכפרים מבוצרים בעלי מגדלי אבן, מרבית הצ'רקסים בצפון-מערב הקווקז ובייחוד השבטים השיוויוניים, חיו בכפרים קטנים או ליתר דיוק באחוזות-בתים מפוזרות עם משקים נפרדים, שהתחברו זה לזה בשבילים. לא נסללו דרכים ראשיות ולא התפתחו ערים. באותם כפרים קטנים, שכללו מגוון בתי מגורים «וֻוּנֵא» חיו בני משפחה מורחבת אחת עד לדור השני והשלישי בצוותא, כשהם קשורים לאותו מוצא אבהי.
רק לעתים נדירות בנו הצ'רקסים בתי אבן, והם לרוב היו מעדיפים עץ וסכך. הם היו מקיפים את הכפרים הקטנים שלהם בפרדסים ובחורשות של עצי אגוז, כמעט תמיד בנו אותם בצורה מעגלית, כאשר למרכז הכניסו את העדר בכדי למנוע ביזה מצד כל אויב או להגן עליהם במהלך עונת החורף מפני הזאבים, אשר חיו בשפע במקומות מיוערים. הם נהגו להסוות את מגוריהם בעלים ובענפים צפופים כדי להטעות את האויב [שימו לב שזה היה גם הסגנון בכפר כמא וריחנייה בתחילת ההתיישבות כאן בארץ ישראל – למרות שחומר הגלם כמובן היה אבני בזלת וטיט].
בין אם מדובר בכפר בהרים או במישור, הצ'רקסים תמיד העדיפו לחיות בקרבת מעיין או נהר. ולרוב העדיפו – כל עוד המצב מאפשר – לבנות את הכפר על הגדה הימנית של הנהר. שכן על פי האדיגה ח'אבזה (קוד המוסר הצ'רקסי העתיק), יש לקחת את המים מהנהר ביד ימין מבלי שגב כף היד יפנה לזרימת הנהר. אם המצב לא אפשר זאת, המבוגרים, ובעיקר המבוגרות, ביקשו להקים גשר שבאמצעותו יחצו לצד השני וישאבו מים בדרך הראויה, או שהם פשוט נכנסו לנהר והפנו את כיוונם בעת השאיבה. דבר נוסף שנלקח בחשבון בבחירת מיקום הכפר – במיוחד באזורי הגבעות וההרים – הוא מידת אור השמש שיש עבור השטחים שנועדו לחקלאות.
על מנת לנהל את העניינים בצורה הטובה ביותר, בעיקר בקרב השבטים השיוויוניים, הצ'רקסים חילקו את השטח הגדול שעליו חיו ליחידות פוליטיות קטנות. היחידה הקטנה ביותר הייתה «וֻוּנֵא ; Унэ» – בית אב או אחוזת-בית. כמה בתי אב ומשפחות כאלה הרכיבו את הכפר «קֻ'וָאזֵ'ה או קֻ'וָאג' ; Къуажэ е Къуадж». הכפר יכול היה למנות מספר בודד של אחוזות-בית אך אם הוא היה גדול מהרגיל, הוא היה נחלק לרובעים שנקראו «חָۧאבְּלֵה ; Хьэблэ». וכמה כפרים כאלה שחיו לאורך נהר או לאורך עמק נקראו בשם «פְּסִּיחוֹה ; Псыхъу» (מילולית: נהר). בשטחו של כל שבט למעשה היו מספר רב של 'נהרות'.
נוסף ליחידות הללו, היו גם יחידות גדולות יותר שנקראו אזור «שּ'וֹלִ'יר ; Шъолъыр» או חבל-ארץ «חֵרֵ'גוּ ; Хэгъэгу». בעניין זה ראוים לציון 'ארץ קברדה' (הגדולה והקטנה), 'ארץ שפסוגיה' (הגדולה והקטנה) ו'ארץ האבזאח'. אבל השימוש במונחים הללו לא היה לא שכיח, הן מכיוון שלא היו הרבה שטחים גדולים כאלה והן מכיוון שהמשמעות שלהם היה ריכוז כוח גדול במקום מרכזי. בפרלמנט הצ'רקסי שהתכנס ב- 1861 בסוצ'י למשל, הכריזו על חלוקת צ'רקסיה – או לפחות מה שנותר ממנה – ל-12 מחוזות כאלה.
בשבטים הפיאודליים, מייסדי הכפרים וראשיהם היו הנסיכים והאצילים מדרגה ראשונה ושנייה. הכפרים של אלו שיש להם יותר 'ארובות עשן' נחשבו לחזקים ונחשבים יותר. הכפר היה מחולק לשלוש חלקים- מעלה הכפר «קֻ'וָאזֵ'ה-פש'ה» אמצע הכפר «קֻ'וָאזֵ'ה-קו» ותחתית הכפר «קֻ'וָאזֵ'ה-צ'ה». האדון יחד עם צמיתיו ומשרתיו חי במעלה הכפר, האצילים ואנשיהם חייו באמצע הכפר, והאיכרים החופשיים חייו בתחתיתו. בכפרים גדולים, הרובעים של הכפר בדרך כלל היו מורכבים מאנשים ששמות המשפחה שלהם זהים – כלומר מאותו קלאן או משפחה מורחבת.
שם הכפר נקרא לרוב על שם האדון – לא משנה לאיזה מעמד אצולה הוא השתייך. יחד עם זאת, קלפרות' מציין כי הכפרים בקברדה של תחילת המאה ה-19 לא היה קבועים הן מבחינת שמם והן מבחינת מיקומם. כאשר אדון הכפר הלך לעולמו, יורשו שינה אותו לשמו. בשבטים השיוויוניים לעומת זאת, ובמיוחד אצל השָאפְּסִיר', שמות הכפרים נקראו על שם מקומות, נהרות וכד', ולא על שמות אנשים.
מתוך:
יחיא חון, צופיות והתנגדות, אוניברסיטת חיפה, 2010.וולטר ריצ'מונד, צפון מערב הקווקז: עבר, הווה ועתיד, ראוטלג', ניו-יורק 2008.מֵפֵדְז סָארָאבִּי, אדיגה ח'אבזה, נאלצ'יק, 1994.יוליוס פון קלפרות', מסעות לקווקז ולגיאורגיה, ברלין, 1812.
