היום אנחנו בפוסט השלישי בסדרה שלנו על המבנה החברתי של הצ'רקסים בקווקז. בשני הפוסטים הקודמים עשינו הקדמה כללית וכתבנו על מבנה השבטים הפיאודליים. היום נציג את מבנה השבטים השיוויוניים.
התחלקות הצ'רקסים לשבטים פיאודליים ושוויוניים, קשורה במידה רבה לגיאוגרפיה של נחלותיהם וההשפעה ההיסטורית והתרבותית של שכניהם. אין זה מקרי שהשבטים השיוויוניים הם שכנים ונמצאים קרוב יותר לים השחור. לאורך כל ההיסטוריה, לים השחור ולקולוניות – היווניות, האיטלקיות והעות'מאניות – שקמו על חופיו, הייתה השפעה כלכלית עצומה על הסדר החברתי הצ'רקסי. במשך זמן רב, מעמד חזק של סוחרים מנע מצב שבו הכוח יהיה מרוכז בידי קבוצת אצילים קטנה. וכל פעם שהאיזון הזה היה מופר, היו מתרחשות התקוממויות חברתיות שהחלישו את כוחם של האצילים.
השפעה נוספת, חשובה לא פחות מהכלכלית, הייתה הכניסה המתמדת של רעיונות שוויונים ואנטי מעמדיים[1] שהיו בבסיס דת האסלאם אשר הגיעו משלוש כיוונים – החאנות של קרים ממערב, האימפריה העות'מאנית מדרום, וכמובן דגסטאן וצ'צ'ניה מצפון-מזרח הקווקז, במיוחד עם עלייתו של האימאם שאמיל לשלטון ב-1834.
וזה בעצם מה שצריך למהפכה – אידיאולוגיה שחותרת תחת הסדר הקיים ומשאבים שיממנו אותה.
מלחמת אזרחים
לקראת סוף המאה ה-18, בעקבות מדיניות דיכוי של האצולה ועליית כוחם של הסוחרים, האיכרים של השָאפְּסִיר', הנַתיכֻוַאי והאַבְּזָאח' מרדו בסדר הקיים. כבר במאה ה-17 מעמד האצולה של האַבְּזָאח' החל לאבד את כוחו למעמד הסוחרים, אבל התקדמות הרוסים הביאה לצורך החשוב בשיטת ממשל מאוחדת. האצילים כמובן רצו שהשליט ייבחר מטעמם, ואילו הסוחרים רצו שיטה יותר דמוקרטית.
בעשור של 1780, פְּשִי-תְחֵۧמָאתֵה מקרב החۧאמיש (ענף של שבט בז'דור') בשם באטצ'רי חۧאג'ימוק'ו יצא לאחד את הצ'רקסים שבמערב תחת ריבונותו, תוך שהוא מוציא התקפות לא מוצלחות בשטחים של האַבְּזָאח' והשָאפְּסִיר'. ב-1791 האיכרים של הנַתיכֻוַאי זימנו אספה ודרשו לבטל את המערכת הפיאודלית. האצילים הסכימו מכיוון שמתנגדיהם היו רבים, אבל דרישה דומה בקרב השָאפְּסִיר' הפכה למלחמת אזרחים.
בשנת 1792, האצילים של השָאפְּסִיר' פושטים על מרכזי המסחר שעל החוף ושודדים סוחרים זרים רבים. הפשיטות הציתו התקוממות גדולה של האיכרים וחלק מהאצילים עזבו למצוא מחסה בקרב שבט הבז'דור'. ב-1794, חۧאג'ימוק'ו כינס אסיפה של האצילים ורובם הבטיחו לו את תמיכתם. לאחר שנה של קרבות ללא הכרעה, חۧאג'ימוק'ו פונה לעזרה לצארית יקטרינה השנייה[2], והיא מצידה שולחת גדוד של קוזאקים לעזרתו.
ב-29 ביוני 1796 כוח של קוזאקים ואצילים פגש כח משותף של האַבְּזָאח' השָאפְּסִיר' והנַתיכֻוַאי שמנה 8000 איש. הקרב נקרא קרב בזיוק' – על שם הנהר שלידו הוא התקיים. בעקבות העליונות של הארטילריה הקוזאקית, האצילים מביסים את המורדים שמאבדים לפחות 2000 איש. יחד עם זאת, זה היה ניצחון פירוס. חۧאג'ימוק'ו נהרג בקרב ומלחמת האזרחים נגררת שנים נוספות תוך שהיא מחלישה את כוחות שני הצדדים. בסופו של דבר, בכנס שהתקיים ב-1803, האצילים ויתרו על כל זכויות היתר שלהם וקיבלו עליהם את השלטון הדמוקרטי החדש.
כפי שניתן לראות בתמונה המצורפת, הפָק'וֹלְ῀ למעשה היו באותה רמה של הלָ῀אקּ'וּלֵ'ש והיחסים ביניהם היו סימביוטיים. אחד מהם היה הכוח היצרני והשני היה הכוח הצבאי. לשני המעמדות הללו היו צמיתים ועבדים, ולרשות הלָ῀אקּ'וּלֵ'ש עמדו שָוָּלְ῀ר'וּס שצמחו בעיקר מצמיתים שפדו את חירותם.
מוחמד אמין
בשנת 1849 מגיע מוחמד אמין[3] – שליחו השלישי של האימאם שאמיל לצ'רקסים – לשטח של שבט אַבְּזָאח'. בדומה לקודמיו, מטרת העל שלו הייתה לאחד את הצ'רקסים תחת דגל האסלאם, ולצרף אותם למלחמת הג'יהאד של הצ'צ'נים והדגסטאנים בצפון מזרח הקווקז נגד הכיבוש הרוסי.
אך קודם לכך, הוא היה צריך לבסס את שלטונו, ולכן השקיע מאמצים רבים על מנת ליצור סדר חברתי חדש. כבר באסיפה הפומבית הראשונה, אשר השתתפו בה נציגים ממספר שבטים, הוא הציג את עצמו כמי שהולך לשנות את הסדר הקיים ולהקים במקומו סדר חברתי חדש ברוח האסלאם, תוך שהוא מבטל את הזכויות המיוחדות של מעמד האצולה.
הוא חילק את אדמות האַבְּזָאח' למחוזות שונים ובכל מחוז הקים בית משפט, מסגד ובית ספר וכמו כן, בית אוצר ובית כלא. לאחר כשנה, הוא הפנה את מרצו לכיוון שכניהם הפיאודלים של האבזאח' – יֵגִ'ירְקֻ'ואי, מָאחוּש וצֵּ'מְגוּיי. ולאחר מכן בְּזֵ'דוּר' וחָۧתִיקֻ'ואי תוך שהוא מנסה להעתיק את אותם מנגנונים חברתיים לשבטים האלה.
את השתלטותו על שטחי שני השבטים השיוויוניים הנותרים, השָאפְּסִיר' והנַתיכֻוַאי, הוא השאיר לסוף. שבט השָאפְּסִיר' – שהיה השבט הגדול ביותר מכולם גם מבחינה מספרית וגם מבחינת שטחו הגיאוגרפי, היה יעדו הראשון. היחס של שבט זה כלפי מוחמד אמין היה חצוי בשני מובנים. בפן הדתי, בקרב השָאפְּסִיר' הייתה כבר אוכלוסיה מוסלמית ששמחה על בואו, אבל מנגד עמדה אוכלוסיה שהמשיכה להאמין באמונות הפגניות העתיקות או בנצרות, והקנאות הדתית של מוחמד אמין לא הייתה משהו שהם עודדו. בפן החברתי לעומת זאת, בקרב אותם אוכלוסיות לא מוסלמיות היה רוב למעמד הפָק'וֹלְ῀ אשר קיבל בחיוב את רעיונות השוויון בבסיס תורתו של אמין, אל מול מעמד האצילים – החלש ממילא – שדחה אותם מפחד לאבד את הזכויות ההיסטורית המעטות שנותרו לו.
לאחר מספר קרבות קשים, בקיץ של 1850, מוחמד אמין מצליח לבסוף להכניע את השָאפְּסִיר' ומכניס אותם תחת מרותו. משם, פלישתו לשטח הנַתיכֻוַאי הייתה מהירה והם מצידם קיבלו אותו בזרועות פתוחות. מאותו הרגע ועד סוף אותו עשור, שלטונו של אמין נכנס למאבק בלתי פוסק בניסיונות לפרק את אותו האיחוד שיצר. הן מצד הרוסים והן מצד המתנגדים לו בקרב הצ'רקסים. בינתיים ברקע, עליית כוחו של המנהיג הצ'רקסי זאנוק’ה ספר-ביי, המלחמה בקרים ותוצאותיה, החלשות האימאם שאמיל עד כניעתו ב-1859, וכמובן ההתקפות הבלתי פוסקות של הרוסים השפיעו גם הם על המבנה החברתי החדש שקם, עד לקריסתו המוחלטת.
בסופו של דבר מוחמד אמין נכנע ומסגיר את עצמו למפקדה הרוסית בטביליסי וזמן לא רב לאחר מכן מהגר עם משפחתו לאיסטנבול. ארבע שנים מאוחר יותר, ההתנגדות הצ'רקסית מחוסלת כליל, ורוב העם הצ'רקסי מגורש ממולדתו. ומאותו הרגע, הצ'רקסים לא יכולים לחזור לאף סדר חברתי שהם התנהלו בו בעבר.
מתוך:
יחיא חון, צופיות והתנגדות, אוניברסיטת חיפה, 2010.וולטר ריצ'מונד, צפון מערב הקווקז: עבר, הווה ועתיד, ראוטלג', ניו-יורק 2008.סולטאן. ח'אן-גירי, הערות על צ'רקסיה, סנט פטרבורג, 1836.
_____
[1] על היחס בין המבנים החברתיים של הצ'רקסים לבין קבלה – או אי קבלה – של אמונות הנצרות והאסלאם, אני מקווה לכתוב בהזדמנות בפוסט אחר.
[2] שימו לב שבשנים האלה, המלחמה הרוסית-צ'רקסית כבר מתנהלת במזרח צ'רקסיה בעיקר נגד הקַבַּרְטָאי והבּיסְלַ'נֵי. תמיכתה של יקטרינה באצולה פורשה על ידי האיכרים כניסיון להנציח את מה שעבורם היה מצב בלתי נסבל יותר. ואולי יותר מכל מעשה יחיד שלה, התערבותה בקרב על בזיוק', היא זאת שהטתה את מרבית הצ'רקסים כנגד רוסיה.
[3] על תקופת פעילותו של מוחמד אמין בצ'רקסיה ראו את עבודת המחקר של יחיא ח'ון.
