אנחנו ממשיכים בפוסט השני בסדרה שלנו על המבנה החברתי של הצ'רקסים בקווקז. בפוסט הקודם הצגנו את שמות השבטים, הטריטוריה של כל אחד מהם בצ'רקסיה והחלוקה שלהם לשבטים פיאודליים ושיוויוניים. היום נתמקד על המבנה החברתי של השבטים הפיאודלים.
מעמד האצולה
בראש הפירמידה החברתית של השבטים הפיאודליים עמד נסיך «פְּשִי; Пщы». הוא זכה למעמד של כבוד מיוחד בחברה ולזכויות פוליטיות וכלכליות מיוחדות ושונות. הוא נחשב לראש הקהילה «צִ'לַפְּשְּ» או לראש הכפר «קוָּאגַ'פְּשְּ» וניצב בראש הצבא. נוסף לכך, הנסיך נהנה מחירות מוחלטת, בעוד אף אחד מנתיניו לא היה עצמאי.
תושבי הכפר או הכפרים שתחת חסותו של הנסיך הכירו בסמכותו עליהם, לא רק בקרב פשוטי העם אלא גם בקרב האצולה ואנשי הדת. נישואיהם של הנסיכים נבחנו בקפידה רבה והם נערכו ביניהם. תואר הנסיך הינו מולד ואי אפשר לשלול את מעמד הנסיכות מאף אחד, לא משנה מה הסיבה. באסיפות העממיות ישבו הנסיכים בקדמת הבמה, רשות הדיבור ניתנה קודם כל להם ולדעתם היה משקל רב.
הנסיך נחשב לבעליהם של כל האדמות שתחת ריבונותו, והוא היה השליט של כל התושבים שחיו באזורים הללו. תחת סמכותם של הנסיכים פעלו אנשים, ששימשו כמעין פקידים רשמיים מיוחדים והם נהגו לסייר בכפרים כדי להבטיח שהאצילים מקיימים את חובותיהם. כמו כן, הם הטילו מגוון מסים על הנתינים והסוחרים בגין הזכות למכור ולסחור בשטח ריבונותם של הנסיכים, ומיסים אלה שימשו כמקור הכנסה נוסף.
לרוב נתפסו הנסיכים בקרב הצ'רקסים יותר כמעין "שופטי-שלום" נעלים מאשר שליטים קטנים, שעריצותם לא ידעה גבולות מלבד גחמתם האישית. הנסיך היה עלול למצוא את עצמו מודח אם הפעיל סמכות תוך דיכוי או על ידי הפרה של החוקים הקדומים והמנהגים של אבותיו – האדיגה ח'אבזה.
מתחת לנסיכים ניצבו האצילים «וָּרְק'; Уэркъ», והם היו מחולקים למספר דרגות אצולה. אצולה מדרגה ראשונה שנקראת לָ῀אקּ'וּלֵ'ש «'ענף (משפחה) חזק'; ЛIэкъолъэш» ואצולה מדרגה שנייה שנקראת דּיז'ינָארֻ'וָּה או דּיז'ינָק'וָּה «'בן כסף'; Дыжыныкъуэ», אנשים ממעמד זה שלטו על קומץ כפרים שבאזור ריבונותם שהיו תחת סמכותם של אצילים מדרגה נחותה יותר. אותם אצילים הכירו בשלטונו של הנסיך ופעלו תחתיו במלחמה. באופן מסורתי, שתי הקבוצות הללו נחשבו ל'אצילים העתיקים'.
משפחה אחת מקרב האצילים החזיקה בתואר פְּשִי, והאדם המבוגר ביותר במשפחה השלטת נבחר לפְּשִי-תְחֵۧמָאתֵה, כלומר 'הנסיך המנהיג' או שליט השבט. הסטטוס המעמדי נאכף בקפידה רבה בעת הנישואין, כך שרק חברים מאותה דרגת אצולה יכלו להינשא לאישה ממעמד דומה.
נוסף על כך, הייתה גם קבוצת אצולה שכונתה חָאנִק'וָּה «'בן החאן'; Хъаныкъуэ», מדובר היה בבניהם של נישואין מעורבים בין החאנים הגיריים של חצי-האי קרים עם אישה צ'רקסית ממעמד האצולה. אף על פי שהם זכו לכבוד ולהוקרה בקרב התושבים הם לא השתלבו בהיררכיה החברתית הצ'רקסית.
האצולה מדרגה שלישית הייתה פְּשִי-וָּרְק' «'אציל-נסיך'; Пщы уэркъ» או בּיסְלָ'אן-וָּרְק' והאצולה מהדרגה הרביעית הייתה וָּרְק'-שָוָּלְ῀ר'וּס «'אציל-חבר אמיץ'; Уэркъ ШъаолIыгъус», וגם הם הובילו לוחמים לשליטם. יחד עם זאת, בעוד שמרבית האצילים נתנו את שירותיהם ישירות לנסיך, החלק הארי של וָּרְק'-שָוָּלְ῀ר'וּס היה כפוף יותר ללָ῀אקּ'וּלֵ'ש ולדּיז'ינָק'וָּה, שכן האצילים מהדרגות הללו נחשבו ל'אצילים החדשים'.
כל האצילים קיבלו משליטם רכוש מסוים, שכונה וָּרְק'-תִן ובמקרה של נצחון בקרב הם התחלקו בשלל. היחסיהם בין הנסיכים לאצילים הושתתו על כללי מוסר או קוד אבירות, שכונה וָּרְק-חָ'אבְּזַה. ולמרות שהיו בעלי חירות מוחלטת, הנסיכים לא היו מעל החוק של אבותיהם.
הפְּשִי-צ'ו או פְּשִיר'וס «'מלווה נסיך'; Пщыгъус» היה מעמד קרוב לאצילים מדרגה נמוכה והם למעשה היו שומרי הראש של הנסיך. מעמד זה נוצר כדי לתת מענה לצמיתים שקנו את חירותם.
מעמד האיכרים
מעמד הפָק'וֹלְ῀ «ФэкъолI» היה מעמד של "איכרים החופשיים" , הוא כלל למעשה את רוב האוכלוסייה בקרב כל הקבוצות הצ'רקסיות (הפיאודליות והשיוויוניות כאחד). גם לבעל האחוזה העשיר ביותר לא היו יותר מאשר חמש או שש משפחות צמיתים בעוד שכפרו מנה לעתים למעלה ממאה משפחות איכרים חופשיים. למרות שעל פי החוק הם אכן הוגדרו חופשיים, הם עדיין היו כפופים לנסיך מבחינת תשלום מיסים וביטחון.
האֵזָאת או לָ'את «'אלו שנתנו להם יד' ; Iэзат» היו קרובים לפָק'וֹלְ῀ מבחינת מעמדם החברתי. הם היו צמיתים לשעבר, אשר קיבלו את חירותם מרצונו הטוב של בעליהם או שפדו את חירותם.
בדרגה נמוכה יותר ניצבו הפְּשִילְ῀ «'איש-נסיך'; ПщылI» שהיו כפופים ישירות לאדוניהם ונהגו לעבד את האדמות, לטפל בסוסים ובבקר ולעסוק במשק הבית. האדונים מבחינתם פיקחו על זמנם ועבודתם של הצמיתים. הם זכו לקבל מגורים, דמי-מזונות, הלבשה, לרבות חלק קטן מכמות היבול השנתית שנקצרה על ידיהם. למרות שהיו מוגבלים, הצמיתים הללו החזיקו ברכוש מסוים ובזכויות אישיות. הם היו יכולים לנהל חיי משפחה ולשלוט – במידה מסוימת – על כלכלת האחוזה.
בין האזאת לפְּשִילְ῀ היו הוֻוּג «Огу» שהיו צמיתים גם כן, אבל כאלה עם בתים ומשק בית משלהם. הוֻוּנֵא-אוּת «УнэIут» לעומת זאת, היו חוטבי העצים ושואבי המים – הדרגה הנמוכה ביותר שיודעה בדרך כלל לשבויי מלחמה.
______
יחיא חון, צופיות והתנגדות, אוניברסיטת חיפה, 2010.וולטר ריצ'מונד, צפון מערב הקווקז: עבר, הווה ועתיד, ראוטלג', ניו-יורק 2008.סולטאן. ח'אן-גירי, הערות על צ'רקסיה, סנט פטרבורג, 1836.
