לא תהיה זאת טעות לומר כי לכל אורך מסעם ההיסטורי המורכב של הצ'רקסים, התהפוכות שהם עברו השפיעו על תרבותם הרוחנית לא פחות מאשר על תרבותם החומרית. מעבר של מספר אמונות דתיות- פגניות, נצרות ולבסוף אסלאם, שינה ללא ספק את תפיסותיהם של האנשים לגבי החיים והמוות. כתוצאה מכך, גם הפרשנויות לגבי המושג ה'נפש' הושפעו מעקרונות הדת השונים, ושינו בתורם את תפיסותיהם של המאמינים לגביו. יחד עם זאת, המסתורין שאפף את המוות והגישה של האנשים כלפיו, פחות או יותר נשמרו ללא שינוי.
העולם הבא
הצ'רקסים תמיד האמינו בנצחיותה של הנפש ובקונספט של "חיים לאחר המוות" – «חֵ̆דֵרחֵ'יא, Хьэдэрыхэ». לכן הם אומרים: "הנפש יצאה" ממנו; "הנפש עפה" ממנו וכד', ורק לעיתים רחוקים אומרים "מת" «לָ῀ארֵ'א, ЛIагъэ» על מי שזה עתה מת. באותו האופן, כדי לציין משהו חי אומרים: "יש בתוכו נפש" «פְּסֵא חֵ̆ל, Псэ хэлъ» או "מחוברת אליו נפש" «פְּסֵא פּית, Псэ пыт» וכדי לציין משהו מת אומרים: 'אין בתוכו נפש' או "לא מחוברת אליו נפש'. וכאשר אדם מודיע לקרוביו או לחבריו על מותו של מישהו, הוא אומר לרוב: 'הוא איננו' או 'הוא ירד מהעולם'. בכל הדוגמאות הללו המשמעות זהה- הגופה נשארה, אבל הנפש עזבה למקום אחר, וכך תמיד הבינו הצ'רקסים את המאורע הזה.
כפי שציינו קודם, הצ'רקסים עברו מספר אמונות דתיות במהלך התפתחותם ההיסטורית. אבל אם נשים את כל הסתירות וההבדלים בין האמונות הללו, נוכל למצוא מכנה משותף משמעותי אחד – החיים ניתנו לאדם על מנת שיעשה טוב (פְּסָאפֵּא) או רע (גֻוֹנָאח) שבאמצעותם הוא יזכה בגן-עדן או בגיהנום. העיקרון הזה, ביחד עם הקוד המוסרי של האדיגה ח̆אבזה, שהיה מְכֻוָּן כלפי העולם הזה – לחיות את החיים בכבוד ובהגינות – ולא בהכרח לעולם הבא, תמיד היו העקרונות המנחים של העם הצ'רקסי.
כיום, כמעט כל טקסי האבלות של הצ'רקסים מתקיימים על פי דת האסלאם, להוציא כמובן את הצ'רקסים הנוצרים שבמוזדוק. מכיוון שמכלול המנהגים והטקסים רחב מאוד, אין כוונה לפרט כאן את כולם. יחד עם זאת, ממצאים ארכיאולוגיים ביחד עם קריאה של טקסטים היסטוריים- החל מג'ורג'יו אינטריאנו האיטלקי בן המאה ה-15 ועד לכותבים המפורסמים של המאה ה-19, מלמדים אותנו על המעבר ההדרגתי (והאיטי) מטקסי קבורה פגאניים לטקסי הקבורה והאבלות המוכרים מהקהילות הצ'רקסיות בימינו. אנשים כמו דה מרגיני, ג'יימס בל, אדמונד ספנסר וג'ון לונגוורת', שחיו עם הצ'רקסים מספר לא מועט של חודשים, חזו במספר רב של הלוויות ותיאוריהם לא תמיד תואמים אחד את השני. מכאן אנחנו למדים כי גם במאה ה-19, היו הבדלים במנהגי האבלות בין הצ'רקסים לבין עצמם, ואנחנו גם נזכרים כי, ככל שמדובר במנהגים עתיקים, ישנם כאלה ששורדים יותר מהאחרים. לכן, חדי העין יבחינו בשרידים מן העבר גם בטקסים של היום.
מנהג ההודעה
כאשר אדם מת, היה צריך להודיע על כך במהרה לישובים השכנים. זה היה תפקידו של "מודיע האבל" «שיחָאקֻ῀ו, ШыхьакIо». היה עליו לרכב על סוסו בניגוד לכללים המקובלים- ללא נשק, ותוך כדי שהוא מחזיק את השוט בצד שמאל ואת המושכות בצד ימין. בנוסף לכך, רגליו הוכנסו לתוך ארכופי האוכף מהפנים כלפי חוץ ולא מהחוץ כלפי פנימה, ואת הירידה מהסוס הוא עשה מצד ימין ולא מצד שמאל כמקובל. באמצעות סימנים אלה, ידע כל מי שפגש אותו שאין בפיו בשורות טובות, ועל כן הם גם לא בירכו אותו לשלום ולא דיברו איתו. המודיעים הללו מעולם לא רכבו בזוגות או בקבוצות. ואם היה צורך ביציאה של כמה מהם, הם מעולם לא יצאו לרכיבה מאותו השדה והם מוקמו כך שהם לא יוכלו לראות אחד את השני ביציאתם.
לאחר קבלת הבשורה על הלוויה, כל בית-אב שלח לפחות נציג אחד כדי להשתתף בה. הגברים יצאו רכובים על סוסים והנשים הגיעו בדרך כלל בכרכרות. בהגיעם למקום, כל שערי החצר היו פתוחים וכך הם יכלו להיכנס מבלי להפריע אחד לשני. הנשים נכנסו בשער הצדדי היישר למבנה המגורים והגברים בשער הראשי שעמד מול בית ההארחה (החָאצֵ'ש).
טקס הקבורה ניחום האבלים
לאחר רחיצת המת וכיסויו בתכריכים, הוא הושם בחדר בו נמצאו הנשים. בין הנשים היתה 'מקוננת ראשית' שהייתה בקיאה בטקסטים הנחוצים לאירוע ואיתה קוננו ובכו שאר הנשים ביחד. בהקשר זה מעניין לציין כי לצ'רקסים יש מנהג להניח מספרים מברזל וזאת 'כדי למנוע מהגופה להתנפח', יחד עם זאת ספק אם מספריים – כבדות ככול שיהיו – יכולות למנוע זאת, וסביר יותר שזהו שריד של צלב שהיו מניחים על המתים בתקופה הנוצרית. לפני לקיחתו לקבורה, היו נכנסים קרוביו וחבריו כדי להיפרד ממנו בפעם האחרונה. אם המת הוא אדם שנפל בקרב, חבריו הקרובים היו עומדים סביבו במעגל, שולפים את חרבותיהם ומניחים את קצותיהם על חזהו תוך שהם נשבעים לנקום את מותו.
את המת היו נושאים למקום קבורתו על גבי אלונקה שהוכנה מגזע עץ. המשתתפים לא דיברו בקול ולא הלכו במהירות או רצו. בקבורה עצמה, השתתפה רק משפחתו הקרובה של המת ולא כל המוזמנים. רק לאחר קבלת האסלאם, השתרשו המנהגים של לקיחת המת לקבורה במהירות וטקס קבורה מרובה משתתפים – מכרים וזרים כאחד. כל המשתתפים בטקס הקבורה היו צריכים לשמור על שקט וסדר מופתי ולא לעזוב עד שהוא מסתיים. בראש הקבר הצ'רקסים שמו אבן אנכית עם סמל של משפחת המת חצוב עליה. לאחר סיום הטקס, קרוביו וחבריו של המת היו מלטפים ביד ימין את האבן הזאת, והיו מתרחקים מהקבר מבלי להסתכל אחורה.
בסיום הקבורה המשתתפים לא חזרו מייד לבתיהם אלא חזרו לבית האבלים כדי להביע פעם נוספת את תנחומיהם. המבוגר ביותר בכל קבוצה עמד אל מול שורת האבלים, הרים את ידיו והתפלל לזכר המנוח. וכך עשו זאת כל הנוכחים עמו. ערב-ערב במשך שבוע, הגיעו אנשים לנחם את האבלים. בתקופה זו משפחת המנוח היתה פטורה מבישול, אסור היה אף להבעיר אש באח, כך שהאוכל שהוגש לאורחים היה באחריות שכניו או כלותיו של המנוח. לאחר השבוע הראשון, ניחום האבלים יכול היה להמשיך עד ליום הארבעים, מדי שבוע ביום חמישי הוכנו מאפים וחולקו בין תושבי הכפר על מנת שישאו תפילה לזכרו.
עם התחזקות השפעת דת האסלאם בקרב הצ'רקסים, מספר הימים שהוקדש לניחום אבלים ירד משבעה לשלושה. בהקשר זה מעניין לציין כי ג'יימס בל מספר במאה ה-19 על ארבעה ימים- שלושה לכולם ויום רביעי שמוקדש רק למשפחה הקרובה. ואילו בכפר כמא של שנות ה-90 במאה הקודמת, עדיין אפשר היה למצוא צ'רקסים יושבים שבעה.
במשך שנה מיום מותו, בני משפחתו של המנוח לא השתתפו באירועים משמחים. בעבר, מעגל הקירבה היה רחב מאוד והוא כלל את כל משפחתו המורחבת, אך עם הזמן גם גודל מעגל האבלים וגם משך הזמן שהקדישו לאבל הלך והצטמצם.
עם תום תקופת האבל, מקובל היה לעשות טקס אזכרה שאליו הוזמנו שוב פעם חבריו וקרוביו של המנוח. במקרים של אנשים מוכרים ובעלי מעמד, ניתן היה לראות טקסי אזכרה כאלה מתקיימים שנה אחר שנה במשך זמן רב.
הנופלים בקרב
הנופלים בקרב לא הופשטו מבגדיהם ולא נרחצו, אלא נקברו כמו שהם. אולם שאר הטקסים התקיימו לגביהם באותה מידה. המנהג הצ'רקסי אסר להשאיר את גופות הנופלים בשדה הקרב והיה עליהם לאסוף אותם בכל מחיר. כאשר הרוסים למדו על המנהג הזה במלחמתם נגד הצ'רקסים, הם החלו במנהג הבזוי לחטוף את גופות הלוחמים על מנת לדרוש כופר. כאשר לוחם כלשהו נפל בקרב, מקובל היה שקרוביו היו מבקשים ממקוננים ידועים לכתוב ולהלחין שיר אודות חייהם וגבורתם בקרב. לאחר שהולחן שיר כזה, הוא נבחן על ידי וועדת שופטים ואם נמצא כמתאים ולא מוגזם בתיאוריו, הוא נכנס לקנון שירי הגבורה של המסורת המוזיקלית הצ'רקסית. ממצאים ארכיאולוגים בני המאות ה- 13-16 מעידים כי הצ'רקסים היו נוהגים לקבור את המתים עם כלי הנשק שלהם. לונגוורת' מציין כי המנהג הזה כבר לא מתקיים במאה ה-19 – כנראה מטעמים פרגמטיים לשמירת כלי הנשק בעבור לוחמים חדשים.
מוטיב החזרה
בעבר הצ'רקסים האמינו שנפש המנוח חוזרת לבקר את בני משפחתו ואת המקומות המוכרים לו. מסיבה זו, במשך ארבעים ימי האבל הראשונים, שערי החצר היו נשארים פתוחים ודלתות הבתים לא היו ננעלות. הכל כדי לאפשר למנוח "להסתובב" בחופשיות. אם חלילה הוא היה נתקל בשער סגור, הוא נעלב והוא דיווח זאת לנפשות של האבות הקדמונים יותר. אמונה עתיקה אף יותר הייתה כי המתים חוזרים למשפחותיהם בדמות קבצנים או אורחים לא צפוים. הכל על מנת לבדוק שקרוביהם שומרים על כבוד המשפחה ועל הקודים של האדיגה ח'אבזה. מסיבה זו אומרים הצ'רקסים ש'האורח הוא שליחו של אלוהים' «חָאצֵ'ר תְּחַם ילִיקֻ῀ו, ХьакIэр Тхьам илIыкIо». אם המשפחה הייתה מתנהגת כלפי האורח שלא כשורה, אז הוא יכול היה לקלל אותם באסונות שיפלו עליהם כמו מחלות, מלחמה ומוות.
איסור על התאבדות
מאז ומתמיד, התאבדות נחשבת לחטא גדול מאוד בעבור הצ'רקסים. זקני הצ'רקסים מספרים על מקרים נדירים ביותר ומבקרים בצ'רקסיה לא תיעדו כלל מקרים כאלה. הסיבה לכך נעוצה בתפיסה כי הנפש של האדם המתאבד הופכת להיות נפש כלואה ונודדת «חָאדֵגָ'אד, Хьадэджад» ממש כמו הנפש של מי שנפל בקרב ומשפחתו לא נקמה את מותו. אבל את נפש המתאבד אי אפשר לנקום ועל כן היא נשארת נודדת בלי מנוחה. המתאבדים היו נקברים בנפרד משאר המתים ולא היו נערכים להם טקסי הקבורה הרגילים. הם פשוט היו נטמנים באדמה על מנת שחיות הבר לא יוכלו להגיע אליהם.
מתים ממכת ברק
יוצאי הדופן מבין מתי הצ'רקסים היו אלו שנהרגו מפגיעת ברק. אנשים אלו נקברו בדיוק במקום בו הם נפגעו, או לעתים היו מונחים על עגלה רתומה לשור ונשלחים לדרכם. המקום בו היה מחליט השור לעצור היה הופך למקום הקבורה שלהם. מי שנהרג ממכת ברק זכה לכבוד רב ונחשב לאחד שנבחר על ידי אלוהים וצורכיהם של בני משפחתו מולאו על ידי כל הקהילה במשך שנה שלמה. בשנות בצורת או יבול גרוע, הצ'רקסים היו נוהגים לשלוף אבן מקברם, לשטוף אותה בחלב ולהניח אותה בנהר. אם כתוצאה מכך החל לרדת גשם שנמשך לזמן מה, האבן נלקחה מהנהר והוחזרה שוב למקומה.
משחקים וטקסי אזכרה
טקסי אזכרה כפי שציינו קודם, תמיד היו חלק בלתי נפרד מזיכרון המתים. לאחר שנת האבל הראשונה, הצ'רקסים המשיכו לעלות לקברים של אהוביהם מידי שנה. המעניין הוא שטקסי האזכרה הללו באו לידי ביטוי בדמות פסטיבלים של משחקי רכיבה וקליעה למטרה שנודעו לזכור את חייו של המנוח ופחות להתעכב במותו. אירועי ספורט נוספים כמו באנא – האבקות צ'רקסית מסורתית – היו גם הם חלק בלתי נפרד מהזיכרון. ככל שהמנוח היה ידוע ומכובד יותר, כך הגיעו אנשים ממרחק רב יותר.
טקס זיכרון יוצא דופן בהקשר הזה הוא כמובן יום הזיכרון לרצח העם הצ'רקסי, אותו מציינים הצ'רקסים באופן סימבולי ב-21 במאי, יום ההכרזה על סיום המלחמה וכיבוש הקווקז. ביום הזה מתקיימים טקסים ותהלוכות אבל, כדי לציין את זכרם יותר ממיליון וחצי הנספים. השירים בטקסים הללו שייכים לז'אנר שירי הקינה ואם מתלווה אליהם מוזיקה, אז היא מתבצעת בכלים המסורתיים (שיק'פשין וק'אמיל ; כינור צ'רקסי וחליל בהתאמה) ורק לעיתים נדירות באקורדיון.
