הריחוק הפיזי שמגפת הקורונה כפתה עלינו ואירועי יום הזיכרון לרצח העם הצ'רקסי במאי, לאור האיסורים על התקהלות, הביאו השנה לתחייה כמה מנהגים עתיקים שאני רוצה לחלוק אתכם.
הרבה לפני שהאנתרופולוג התרבותי אדוארד הול, חקר והגה את 'תיאורית הקרבה הבין-אישית', הקוד ההתנהגותי הצ'רקסי – האדיגה ח'אבזה – הגדיר כללי ההתנהגות רבים ומדויקים בכל הנוגע למפגשים חברתיים. וכך, בנוסף לסדר הראוי לעמידה בין כמה בני גיל ומין הייתה חשיבות גם למרחק שיש לשמור ביניהם.
המרחק הכי קרוב שצעיר צ'רקסי יכול היה לשמור לעומת מישהו מבוגר ממנו, הוא בין מאה למאה חמישים סנטימטרים. וזה התקיים אך ורק כאשר הוא צעד לצידו או ניגש מולו. אם צעד לצידו, הוא היה חייב לעשות זאת מעט אחורה ממנו ולא להיות על אותו הקו. ואם הוא ניגש אליו, לאחר הברכה היה עליו לקחת שני צעדים אחורה ולא להישאר במקומו קרוב למבוגר.
כך גם המרחק המותר בין גבר לאישה הוא בין מטר למטר וחצי, ולפחות ארבעים סנטימטרים בין קרובי משפחה. וכפי שציינו בפוסט על סדר ההליכה, ברוב הכללים היא 'תופסת את המקום' של המבוגר. כלומר, גם אם מסיבה כלשהי התקרבנו יותר אליה יותר ממטר, עלינו לחזור מיד שני צעדים אחורה. ואם מדובר בשתי נשים, המרחק הקרוב ביותר ביניהן יכול להגיע עד לשבעים סנטימטרים.
צ'רקסים 1 – קורונה 0 !
בעבור רבים מכם, לחיצת יד או חיבוק הם חלק בלתי נפרד ממפגשים חברתיים בין זרים ומכרים. יחד עם זאת, מנהג לחיצת הידיים הוא יחסית דיי חדש בקרב הצ'רקסים. היום כמובן המנהג בקווקז הוא לחיצת יד חזקה, ואם מישהו מושיט את ידו בצורה רפויה, או חמור מכך – מושך אותה חזרה, מדובר בפגיעה חמורה בכבוד. אבל הצ'רקסים בעבר – תתפלאו לשמוע – לא נהגו ללחוץ ידיים כלל. בהקשר זה מעניין לציין, כי בתום אחד הסיורים שהדרכתי במוזיאון בכפר כמא, עולה מיהודי הקווקז, ביקש ללחוץ את ידי רק לאחר שאנחנו נהיה מחוץ לשער ('כפי שמקובל בקווקז') ולא בחצר המוזיאון/המארח.
אם צעיר צ'רקסי התקרב אל מול אדם מבוגר ממנו, היה עליו להיות הראשון לברכו. אם היה מדובר בשני רוכבים, לאחר ברכת הצעיר, המבוגר היה מרים את יד ימינו, כך שכף ידו חצי פתוחה עד לגובה הפנים, לאחר מכן הוא היה פותח את כף ידו ולבסוף מצמיד אותה אל ליבו תוך שהוא מטה את ראשו למטה בעדינות. וכך היה עושה הצעיר בתגובה. אם הצעיר רכב מול הולך רגל, היה עליו לרדת מהסוס ולברך כמו מקודם, רק שההבדל היחיד היה שכאשר הרים את ידיו, עליו היה לעשות זאת כך שרגל ימין נוטה בכחצי צעד קדימה מרגל שמאל.
אם הצעיר חלף ליד אנשים ישובים, היה עליו לרדת מסוסו ולברך כמו קודם, אלו שישבו החזירו תגובה לברכה בעמידה לכבודו, גם אם היו מבוגרים ממנו. אם הוא פגש אישה ברכיבה, היה עליו לרדת מהסוס, לברך אותה ולמשיך בדרכו כמה מטרים קדימה עד שהוא עלה שוב על סוסו. האישה יכולה לענות לו בקול או להטות את ראשה מטה לפי בחירתה, אך אם היא הרימה את ידה, היא בכל מקרה לא הניחה אותה בסיום על ליבה, אלא החזירה אותה קרוב לבטנה תוך שהיא מניחה אותה על היד השנייה.
לגבי חיבוקים, המנהג הזה היה נדיר מאוד בקרב הצ'רקסים [ועד היום, במיוחד אצל גברים]. חברים לא חיבקו אחד את השני וגברים לא חיבקו את נשותיהם בפומבי.
צ'רקסים 2 – קורונה 0 !
ולסיום, השנה בשלושת הימים שקדמו לערב יום הזיכרון לרצח העם הצ'רקסי עלו לפייסבוק ולאינסטגרם תמונות רבות של צ'רקסים המניפים את כף ידם השמאלית במקביל לפניהם – תחת ההאשטג #ГУАУЭДЭХ. מי שעשו כך בעצם חיקו את 'מנהג הבעת הצער' «מילולית: גֻווָאדֵח'» [שכתבתי עליו בפוסט 'על מוות, אבלות וזכרון' – בתחילת החודש.]
כפי שהסברנו אז, את 'מוסר הודעת האבל' שרכב על סוסו «שיחָאקֻ῀ו, ШыхьакIо», לא ברכו לשלום מכיוון שהוא החזיק את השוט שלו ביד שמאל – בניגוד למקובל. וכך גם לאחר טקס ההלוויה, בניחום האבלים, זקן המנחמים בכל קבוצה היה ניגש קדימה מול האבלים – הפעם עם רגל שמאל נוטה קדימה – מרים את ידו השמאלית לגובה פניו ואומר, "שאלוהים לא יגרום לכם לשכוח אותו". כאשר סיים, הוא צעד אחורה תוך שהוא תמיד משאיר את רגל שמאל לפנים והוא חזר ואמר – "שאלוהים לא יגרום לכם לשכוח אותו". וכך הקבוצה עזבה מבלי ללחוץ את ידם של האבלים.