"…הייתה לי הזדמנות להכיר את המנהג, שאותו הכרתי בעבר רק מסיפור אחד. הצ'רקסים, מתוך אמונה שהם מצילים את הפצוע קשה מהמוות, אינם אפשרו לו להירדם. לשם כך, הם ניקו את חדרו בכל מה שיש להם, ובסמוך לכניסה הם תלו להב מחרשה, שעליו היו צריכים להכות כמה מכות כל המגיעים. מכריו התאספו אליו בקהל ושוחחו בקול, בינתיים הבנות, בלבוש חגיגי, רקדו ושרו בצריף שלו. הרעש הבלתי נסבל הזה, שבאמת מסוגל היה להעיר את המת, נמשך מספר ימים, יום ולילה, עד שהמרפא הצהיר כי המטופל יוצא מכלל סכנה."
פ. פ. טורנאו, מיומנו של קצין מודיעין רוסי במלחמה הרוסית-צ'רקסית, 1835.
מסורת ביקור החולים בתרבות הצ'רקסית מכילה עולם ומלואו ואחד המנהגים העתיקים שבה נקרא צָ'אפְּש «КIапщ» מילולית: 'לנשוף מתחת', או שֵ῀פְּשָאקֻ῀וא «Щӏэпщакӏуэ» בניב הצ'רקסי המזרחי.
מדובר היה בהתאספות לילית של נשים וגברים, צעירים ומבוגרים כאחד, בביתו של אדם הסובל משבר, פציעה מהמלחמה, או מחלה שיש בה חום גבוה. נוסף לרצון להנעים את זמנו ולהשכיח ממנו את הכאב שבו הוא נמצא, המטרה הייתה להשאיר אותו ער כמה שאפשר.
כאמור, המילה צָ'אפְּש שואבת את משמעותה מהמילים 'פְּשִי', 'יֵפְּשֵן' – שהוראתן: לנשוף. והיא חוזרת לשורשי הטיפול המסורתי העתיק שבו המרפאים הצ'רקסים «אַזֵא, Iэзэ» היו אומרים מילים בעלות כוח קסום ונושפים אותם על החולה. לאחר קבלת דת האסלאם, המונח "אמר ונשף" השתנה ל"קרא ונשף" «ייג'י יֵפְּשֵזֵ'ר', Еджи епщэжэгъ» ברמיזה לקריאה של פסוקים מהקוראן ונשיפתם על החולה. זו הסיבה אגב, שעד היום מקובל לציין אצל הצ'רקסים אדם מלומד כמי ש'למד ונשף' – ייגָאר' יֵפְּשָאר'.
"…לעתים קרובות הוזמנתי לביקור חולים; בניגוד למנהגנו האירופיים, תמיד מצאתי את מקום מגוריו של המטופל מוקף במספר צעירים שעשו שקשוק אדיר באמצעות כל כלי רועש שהם יכלו למצוא, ובין לבין הוסיפו צעקה רמה, הכל על מנת לגרש את הרוחות הרעות. בדרך כלל הייתי גם מוצא את אחד מהקדושים שלהם יושב על הרצפה ליד מיטת החולה; לא נותן לו כדור או שיקוי אלא ממלמל דברי תפילה מידי פעם ולאחר מכן חוזר להיות בשקט מוחלט […] שלא כמו ספת החולים במדינות מתורבתות, שם נאכפה הדממה המחמירה ביותר, כאן אנחנו מוצאים את החדר מלא בצעירים אשר משעשים את עצמם בשירה ובריקוד. הכל בכוונה להסיט את תשומת לבו של החולה מסבלו ובאותה העת לרדוף את הרוע שאמור לרחף בשכונה."
אדמונד ספנסר, מסעות בצ'רקסיה, כרך ב', 1838.
כשאנחנו קוראים תיאורים כאלה היום, אנחנו ודאי מייחסים להם מנטליות פרימיטיבית, אבל תחשבו לרגע על האינסטינקט האימהי של לנשוף ולנשק על הפצע של הילד שרץ אליה בבכי, או על מצב שבו אתם מכים בפשיט ובלי כוונה מפספסים ופוגעים באצבע? לאחר שאתם אומרים את מה שאתם אומרים (חלקכם יגניבו קללה עסיסית, חלקכם צעקת כאב, וחלק אחר- תפילה) אתם מייד תנשפו על המקום הפצוע. בשנייה הזאת, איך אתם 'פרמיטיביים' פחות? חיינו ללא ספק קשורים לעברנו בקשרים רבים.
כפי ששמתם לב למעלה, בנוסף לחוקרים צ'רקסים אשר כתבו על הצָ'אפְּש (קשב, נגומה וח'אן-גירי במאה ה-19; מפדז, נאלו, ציי, חות ופשטובה במאה ה-20 וה-21), מבקרים אירופיים – כולל רוסים לפני המהפכה הקומוניסטית – תרמו תרומה חשובה למחקר אודות המנהג הזה. למרות שהרבה פעמים תיאוריהם הם שטחיים ואירופוצנטריים, התעלמות מהתיעוד בעבודותיהם הפך לכמעט בלתי אפשרי. די אם נציין שוב את טורנאו וספנסר ונוסיף להם את בל, דה-מרגיני, דוברובין ופירגוב לכל הפחות.
מהלך הטקס
לצ'אפש היו כמה טקסים מחייבים ומבנה מוגדר, אך תמיד היה מקום גם להרבה ספונטניות, תלוי כמובן במצב החולה. ראשית, חובה היה לקיים אותו תמיד אחרי השקיעה ולעיתים רבות הוא נמשך עד הזריחה. בחודשי החורף היו מקיימים אותו בחדר ההארחה – חָאצֵ'ש, ובחודשי הקיץ היו מוציאים את מיטת החולה החוצה ועושים אותו בחצר. הסדר הכללי של הטקס היה קודם כל שירים, לאחר מכן ריקודים ולבסוף סדרה של משחקים. כמו כן, מקובל היה לסיים את הטקס בריקוד מעגלי – ווג' חוראי – במידה והמצב אפשר זאת. לטקס תמיד היה מנחה- גֵ'גֻואקֻ῀ו ואליו התלווה לעיתים גם התיש המרקד «אָצֵ'קָ'אשֻּׁור, Ачъэкъашъор». אחד המאפיינים העיקריים במפגש החברתי הזה היה שבניגוד לשאר המפגשים בהם האדיגה ח'אבזה היה חד משמעי ובלתי מתפשר, במפגש של הצ'אפש ניתן היה לראות חריגות רבות ממנו בכל מה שקשור ליחסי צעירים-מבוגרים ונשים-גברים. יחד עם זאת, אין פירוש הדבר שלא היו כללים. התנהגות 'חריגה מידי' על פי החלטתו של המנחה, תמיד גררה סנקציה ותגובה מכל שאר הנוכחים.
כפי שטורנאו מציין למעלה, בכניסה היה תלוי פטיש המצורף ללהב ברזל של מחרשה, ועל כל אחד מהמבקרים היה להכות את הלהב שלוש פעמים. הצ'רקסים האמינו כי לברזל יש כוח לגרש את הרוחות הרעות ואם הצליל היה צלול, זאת הייתה העדות לכוונותיו הטובות של המבקר. מנהג נוסף היה לשים ליד החולה קערת מים עם ביצה, על מנת שהמבקרים יטבלו את אצבעותיהם ויתיזו עליו תוך נשיאת ברכה להחלמתו. אם בביצה היה מתגלה סדק, סימן שמי שטבל בקערה, הגיע עם כוונות רעות. ולפני כל אלה, על קירות המבנה שבו נמצא החולה היו מפזרים בגובה המותניים, אפר שנאסף מהאח ומתיזים עליו מי-עשבים טריים, הכל כדי להקיף את החולה ב'חומת מגן' מפני רוחות רעות. המנהגים הללו, והתוכן שיצקו לתוכם מרמזים שזהו אחד הטקסים העתיקים ביותר של הצ'רקסים עוד בתקופה שהיו להם אמונות אנימיסטיות.
בניגוד לשאר האירועים החברתיים בהן נערות צ'רקסיות השתתפו רק לאחר קבלת הזמנה רשמית או ברשות הוריהן, ואף יותר מכך, הגעתן תמיד הייתה צריכה להיות בליווי גבר צעיר שניתן לסמוך עליו. לטקס הצָ'אפְּש יכלו הנערות להגיע לבד וללא הזמנה בכלל. למעשה, ידיעה על טקס כזה ואי השתתפות בו, העידה על פי הצ'רקסים, על מוסר לקוי מצידן. כאשר הגיעו הנשים לחדר החולה הן התיישבו בצד המקביל לגברים, והשתתפו בכל הפעילויות במשך כל הלילה. בנוסף להיותן פעילות בשורה הראשונה הנערות היו אחראיות גם על המטעמים מעשי ידיהן שהוגשו במשך כל האירוע לחולה ולאורחים, כך שהשתתפותן לא הייתה רק מתחשבת אלא גם נחשבה ל-פְּסָאפֵּא (מעשה טוב שנעשה ללא ציפיה לתמורה).
השירים
השירים בטקס הצ'אפש נמצאים תחת ז'אנר "שירי המשמר על החולים" « צָ'אפְּשֵּה וֻרֵד, КIэпщэ орэд» במסורת המוזיקלית הצ'רקסית ועל פי ח'אן גירי, ניתן לחלק לשתי קטיגוריות: שירי ריפוי מאגיים ושירים לצורך הנאה ורוממות רוח. בתוכם אפשר למצוא: 'שירים לאדון המחלה', 'שירים למרפא', 'שירי הוצאת ראש חץ (או כדור)', שירי אבעבועות שחורות' וכד'. נאלו זאור מציע כי בתקופה הקדומה, ככל שהצ'רקסים האמינו בכוחם של רוחות רעות, השירים המאגיים לקחו את החלק הגדול ביותר ממכלול השירים ועם הזמן חלקם היחסי הלך והצטמצם. יחד עם זאת, לשירי רוממות הרוח היה תפקיד לא פחות חשוב עבור החולה והנוכחים. במובן אחד הם עודדו את החולה לקוות שהוא יתאושש ממצבו ובאותה מידה הם היו מרוממים את רוחם של הנוכחים, גם אם חושבים כי סיכויי ההתאוששות קלושים. במובן שני, לשירים הללו היתה גם פונקציה חינוכית עבור הנוכחים ובעיקר הצעירים שבהם. השירים לימדו אותם ידע היסטורי, צחות לשון, כבוד ומוסר; ביחד עם הומור, סרקזם, שנינות, סובלנות ואיפוק. בחלק מהשירים היה שימוש לא מועט בהעלבות או בעוקצנות – בדרך כלל מצד הנערות, ועל הגברים היה להגיב באותה שנינות או לכל הפחות לשתוק ולספוג את ההקנטות הללו בשקט. כמו כן, השירים כללו אלתורים רבים אז לפיקחים ולצחי הלשון היה יתרון בין הנוכחים. בכל מקרה, אסור היה להיעלב או לנטור טינה לאנשים שניסו להעליב לאחר סיום הצ'אפש.
הריקודים
'במקרים בהם אדם צעיר חזר עם פציעה קשה משדה הקרב', אומר ח'אן-גירי, 'שירים לבדם לא יספקו. כאן יש לגייס את כל כוחות הריקוד והשמחה כאילו מדובר היה בטקס חתונה'. הריקודים בצ'אפש היו מגוונים וזכו לפופולריות רבה, ואם אפשר היה להזמין גם את החולה לקחת חלק זה היה רק משובח. בכל מקרה, תשומת הלב תמיד הייתה נתונה לחולה, וכל עוד הוא גילה עניין – הריקודים המשיכו. בחודשי הקיץ, כאשר הצ'אפש נערך בחוץ, מקובל היה לסיים את האירוע בריקוד מעגלי בהשתתפות כל הנוכחים.
המשחקים
בדומה לשירים, גם המשחקים בצ'אפש התחלקו גם הם לשתי קטגוריות. המשחקים העיקריים – שהתקיימו באופן מסורתי – והמשחקים הספונטניים (או המומצאים). המשותף להם הוא שבשני סוגי המשחקים הייתה תיאטרליות – לפעמים מוגזמת – והדגש שלהם היה בעיקר על הומור.
אחד מהמשחקים הקבועים היה 'סוס-עץ' «פְּחֵש, Пхъэш». היו תולים מקל עץ ארוך על ידי חבלים מקורת הגג למרכז החדר. השחקן היה יושב על ה'סוס' עם מקל קטן בידיו. כאשר נשמעה הברכה "שתהיה לך רכיבה בטוחה!", השחקנים האחרים ניערו את המקל בחוזקה על מנת לגרום לו ליפול. הוא מצידו עשה הכל כדי להישאר במקומו.
משחק קבוע נוסף היה משחק 'מַכֵּה החניכיים' «צֵלְדָאו, Цэлдау» או 'מַכֵּה הפה' «אֻופָּאו, Iупау» במשחק זה השתמשו בעוגה שהביאו הנערות מבעוד מועד. זאת הייתה עוגה קשה שנאפתה ללא שמרים, קצוותיה היו מחודדים להפליא. היא נתלתה בחבל שיורד מהתקרה למרכז החדר והתנדנדה מצד לצד. מצידיה ישבו על ברכיהם שני מתמודדים עם ידיים מאחורי הגב, והיה עליהם לנגוס בה מבלי להיפצע. זאת הייתה משימה לא פשוטה בהחלט, מכיוון שהעוגה הייתה מאוד קשה והיא הסתובבה ללא הרף. התוצאה הייתה פציעות בלתי נמנעות ומכאן שם המשחק – מַכֵּה החניכיים.
המשחקים הספונטניים היו תלויים ביצירתיות של הנוכחים, שלפעמים קראו תיגר כלפי אחד הנוכחים וכשזה הסכים העמידו בפניו עונש משפיל במידה והוא יכשל במשחק. הזמן המוקצב לשירים, ריקודים ומשחקים לא היה קבוע. אורך האירוע ומידת הגיוון שבו הושפעו במידה רבה ממצבו של החולה.
רוב החוקרים תמימי דעים כי למרות שהרבה מהטקסים שהתקיימו בצ'אפש השתנו או עברו פרשנויות חדשות. המנהג הזה המשיך להתקיים בצורתו המסורתית עד אמצע המאה ה-20 (ואף מאוחר יותר), כמעט בכל הקהילות הצ'רקסית בעולם. בישראל, טקס הצ'אפש האחרון היה ככל הנראה לפי כ-80 שנה. יחד עם זאת, המשחקים שהיו מתקיימים בו שרדו קצת יותר והם עברו פאזה לעולם משחקי הילדים. בנוסף, ערך ביקור חולים – סְמֵגָ'אפְּלֵ'ה – עדיין נחשב לערך חשוב מאוד בתרבות הצ'רקסית, חשוב כמעט כמו ניחום אבלים, ועד היום אפשר לראות את ההתגייסות הקולקטיבית של הקהילות בעבור החולים שלהם.
קטע הצ'אפש הבא הוא מתוך סרט הדרמה הצ'רקסי "דמדומי תקווה" «ГУГЪЭМ И МЭЗЭХ» שיצא ב-1993 והשתתף במספר פסטיבלים כגון: קאן, ברלין ומונטריאול ואף זכה בפרס בפסטיבל הסרטים האירופי של ספרד.
https://www.facebook.com/Circassiologia/videos/2535285453404251
