"בסיכום מעלותיהם של הצ'רקסים, אל לנו לשכוח את נדיבותם; העני אף פעם לא בוכה בפתח דלתו של העשיר לשווא; קרובי המשפחה מספקים את היתום כאילו היה הילד שלהם; אם ביתו של אדם נשרף, שכניו מסייעים בבנייתו; אם הוא מאבד את הבקר שלו ממחלה, או את התירס שלו משִׁדָפוֹן, כל אחד נותן לו סיוע, והצד המקבל תמיד מציין באופן מצפוני שהוא יחזיר זאת כאשר מזלו יטיב לו."
אדמונד ספנסר, מסעות בצ'רקסיה, כרך ב'. 1839
תורת המוסר הצ'רקסית «אַדִיגָארֶ'ה, Адыгагъэ» מבוססת על מספר עקרונות חשובים. אחד מעמודי התווך של עקרון האנושיות «צ῀יפְרֵ'ה, ЦIыфыгъэ» הוא יסוד הפְּסָאפֵּא «Псапэ». יסוד שהצ'רקסים כיום מזהים אותו בפשטות כ'מעשה טוב', אולם מדובר בקונספט הרבה יותר עמוק מכך.
לצד קטגוריות כמו שמירה על הכבוד «נָאפֵּא, Напэ» וביטוי חמלה «גֻו צֵ'ארֻ'ו, ГукIэгъу» הפְּסָאפֵּא בתרבות הצ'רקסית, משמשת כאמצעי נוסף לשכלול רוח האדם. היא מורכבת משני מרכיבים: פְּסֵא (רוח, נשמה) ו-פֵּא (התחלה, מקור, יסוד). לפיכך הפירוש המילולי של פְּסָאפֵּא הוא 'התחלה רוחנית', 'ראשית הנפש'.
שני צדדיו של הפְּסָאפֵּא
הביטוי של פְּסָאפֵּא בא בשני מובנים: לעשות פְּסָאפֵּא «פְּסָאפֵּא שֵּׁ῀ן, Псапэ ШIэн» ולהשיג פְּסָאפֵּא «פְּסָאפֵּא קָ'אחִין, Псапэ Къэхьын». מצד אחד, מי שעושה פְּסָאפֵּא עוזר לנזקק המקבל את העזרה הזו, וזה המובן הראשון של פְּסָאפֵּא. מצד שני מי שעושה את הפְּסָאפֵּא מקבל סיפוק רוחני ממתן סיוע אמיתי לנזקקים. תחושה זו של תועלת מעשירה אותו רוחנית, מרגיעה אותו ולכן גם משמשת כאמצעי לשכלול רוחו וזהו המובן השני של פְּסָאפֵּא (השגת פְּסָאפֵּא).
הראשון מתמקד במעשה הטוב עצמו, והשני בתוצאותיו החיוביות של מעשה הפְּסָאפֵּא על השיפור העצמי הרוחני. שתי הפונקציות הללו קשורות אחת לשניה ולכן הביטוי: 'מי שעושה פְּסָאפֵּא, משיג פְּסָאפֵּא' «פְּסָאפֵּא זישְ῀רֵם פְּסָאפֵּא קֵ'ייח, Псапэ ЗишIырэм, Псапэ къехь». ועל אדם שעשה פְּסָאפֵּא אומרים:'הוא השיג פְּסָאפֵּא' «פְּסָאפֵּא קִ'ייחֵרְ', Псапэ Къихьэгъ». כלומר, למרות שיש בזבוז של אנרגיה וזמן במעשה הטוב, התוצאה היא עדיין לטובתו של המבצע אותו.
והפְּסָאפֵּא, נתפס כערך מוסרי שתלוי באופן הפוך לחטא «גֻוֹנָאח, Гонахь». וכאן גם אי אפשר לנתק אותו מההיבט הדתי שלו. אדם שואף להשיג יותר פְּסָאפֵּא מאשר גֻוֹנָאח כדי להעלות את סיכוייו לזכות בחסדו של אלוהים.
הדבר החשוב ביותר הוא המניע
ומכאן שהדבר החשוב ביותר בפְּסָאפֵּא הוא המניע. אם אדם שעושה מעשה טוב רודף אחרי מטרות אנוכיות או מצפה לרכוש משהו בתמורה, אז מעשה זה אינו פְּסָאפֵּא. מכיוון שהוא לא נעשה ללא תמורה. צפייה לכל גמול (כולל גמול מוסרי) מפחיתה את המהות הרוחנית של התועלת והיא כבר לא פְּסָאפֵּא. הגמול המוסרי היחיד המקובל הוא הרגשה של שמחה וסיפוק. כלומר השכר היחיד שהאדם יכול לקבל מהמעשה הטוב שלו צריך להיות מורכב רק מההבנה שהוא עשה פְּסָאפֵּא. אם אדם שעשה מעשה טוב עבור מישהו, מתחרט שהוא בזבז זמן, מאמץ, כסף וכו', אז עזרה כזו לא נחשבת פְּסָאפֵּא. 'תועלת שנעשתה בלב רע איננה פְּסָאפֵּא' «וִיגֻום לֵיי יילֻ'ו בְּלֵזְרֵ'ה אֻופֵר, פְּסָאפֻּו חֻורֵפְּ, Уи гум Iей илъу блэжьрэ Iуфэр псапэ хъурэп». 'אם אתה מתחרט על מעשה טוב, הוא לא פְּסָאפֵּא' «פְּשִ῀ירֵ'ם וֻוריצֵרֻוזְמֵה, פְּסָאפֻּו חֻורֵפְּ, ПщIгъэм УричIэгъуэжымэ Псапэ хъурэп» במקרים כאלה האדם עצמו מרגיש בנחיתותה ובחוסר שלמותה של הפעולה הטובה.
לכן, חשוב מאוד ללמוד לעשות מעשים טובים בלי שום מחשבה לקבל דבר בתמורה, ובשום פנים ואופן לא להצטער (אפילו לא בלב) על מעשה טוב שנעשה עבור מישהו אחר. כי הדרך היחידה לשכלל את הרוח.
מעשה פְּסָאפֵּא אמיתי, כנה וחסר עניין בתמורה תמיד קשור בהשגת תחושות של שמחה, הקלה סיפוק ושביעות רצון. כך שהעיקרון בפְּסָאפֵּא הוא הכרת הטוב המוחלט שבו. רק הכרה זו תתרום לשלמות רוח האדם ולצמיחתו הרוחנית.
לכן, לא כל מעשה טוב יכול להיחשב כפְּסָאפֵּא. פְּסָאפֵּא זה סוג מיוחד של מעשה טוב שלא מאפשר הכרת תודה או תגמול או אפילו הכרה בזכות לסליחה על עבירה כלשהי. לכן אומרים הצ'רקסים: 'עשה פְּסָאפֵּא וזרוק אותו לים' «פְּסָאפֵּא שִ῀יי פְסים חָאדְז, Псапэ шlэи псым хадз» בדומה למקבילה העברית: 'שלח לחמך על פני המים…'. ומכיוון שפְּסָאפֵּא הוא אמצעי לשכלול הנפש הם מוסיפים ואומרים: 'מי שעושה פְּסָאפֵּא, עושה זאת לנפשו' «פְּסָאפֵּא זישְ῀רֵם יִפְּסֵא פש῀, Псапэ ЗышIырэм Ипсэ фэшI».
המעשה הטוב האולטימטיבי
המקרה האידיאלי של פְּסָאפֵּא הוא כאשר מדובר במעשה אנונימי – כלומר האדם שקיבל את העזרה לא יודע מי סיפק אותה. לדוגמה, אדם מגיע בחשאי לחצר אישה מבוגרת ובודדה וקוצץ לה את העצים להסקה מבלי שהיא תדע. או אדם שרואה את מצבו הקשה של שכנו ומשאיר על מפתן ביתו סל מצרכים מהמכולת.
למעשה האלמוני של פְּסָאפֵּא יש היבט חשוב נוסף. תחושת הכרת הטובה של האדם כלפיו נעשתה הפְּסָאפֵּא, אינה מכוונת למטיב ספציפי אלא היא כללית יותר. בנוסף לכך, הוא משחרר את האדם שקיבל את העזרה מכל תלות מוסרית או מחויבות כלשהי כלפי המטיב שלו, שהיתה יכולה להתרחש אם הוא היה מכיר אותו. לכן, המעשה האנונימי על פי האדיגה חאבזה, מהווה מעשה טוב מוחלט כי יש ניתוק מוחלט מאדם ספציפי. ומצד שני, גם הכרת התודה שהאדם מרגיש מופנית באופן טבעי כלפי החברה בכללותה.
באותו האופן בו מעשה פְּסָאפֵּא כנה מביא להרגשת תחושות טובות עבור מי שעושה אותו, ישנה חשיבות רבה גם לרגשות האדם שאליו מופנה הפְּסָאפֵּא. אם גם הוא מרגיש סיפוק, הקלה ושמחה, אז הפְּסָאפֵּא הגיע למטרה. בהקשר לכך אומרים הצ'רקסים: 'הפסאפא מרגיע ומענג את נפשו של מי שעשית אותו בעבורו'. כשאין תגובה כזו, אז המעשה הטוב אינו נחשב לפְּסָאפֵּא במלוא מובן המילה. לכן האדם צריך לחשוב גם על העובדה שהמעשה הטוב שהוא ביצע אכן מגיע למטרה – כלומר מעורר אצל מי שהוא עוזר לו תחושות של סיפוק, הקלה ושמחה.
אם כך, מעשה טוב הוא פְּסָאפֵּא, כשאתה עוזר ללא תמורה לאדם נזקק באמת. והוא לא פְּסָאפֵּא אם הוא לא גורם לאדם שקיבל את העזרה שביעות רצון, הקלה או שמחה. ובעקבות זאת אפשר לחלק את כל האנשים המקבלים לשתי קטגוריות:
אלה שזקוקים למעשה טוב ועזרה להם היא פסאפא – 'פְּסָאפֵּא זְלִ'יס צִ῀יף'.
ואלה שאינם זקוקים באמת או אינם מסוגלים להעריך זאת – 'פְּסָאפֵּא זְלִ'ימיס צִ῀יף'.
יחד עם זאת, גם אם אדם אינו מסוגל להעריך את הסיוע שניתן לו והוא עדיין נזקק – יש לעזור לו. תמיד צריך לעזור לאדם שזקוק לעזרה, ללא קשר אם הוא יכול להעריך זאת או לו. אבל צריך לעשות זה באופן שבו הוא לא ירגיש מחויב, מוחלש, עני או נזקק. אם מעשה העזרה מעורר רגשות כאלה, הרי שכבר לא מדובר בפְּסָאפֵּא, שכן האדם שאליו הופנה הפְּסָאפֵּא אינו מרוצה, והרגשות השליליים שעולים עשויים להאפיל על תוצאות המעשה הטוב.
במקרה כזה, הדרך הטובה ביותר לעזור לאדם נזקק באמת היא העזרה האנונימית. רק כך כל הרגשות השליליים נעלמים והעזרה הופכת לפְּסָאפֵּא. מי שמקבל את העזרה אומר: שאלוהים יעשה את זה פְּסָאפֵּא «פְּסָאפֵּו תְחָאם יְיש῀, Псапэу Тхъэм ЕшI». וכך אומרים זאת גם אנשים מצד שלישי העדים למעשה טוב או פעולה פילנטרופית.
אם אדם חווה סיפוק ממעשה טוב שנעשה לו – כלומר מעשה הפְּסָאפֵּא הגיע ליעדו, הוא אומר למי שעשה את המעשה – 'השגת פְּסָאפֵּא' «פְּסָאפֵּא קַ'פְּחִיר', Псапэ Къэпхьыгъ» או 'הרווחת פְּסָאפֵּא' «פְּסָאפֵּא קַ'בְּרֵ'חָאר', Псапэ Къэбгъэхъагъ». ביטוים אלו מהווים למעשה את הכרת התודה שלו למבצע הפְּסָאפֵּא. אבל אם מי שעשה את המעשה הטוב לא ידוע, אומרים: 'שאלוהים יגמול (יחזיר) לו בפְּסָאפֵּא' «פסאפו תְחָאם קִ'ירֵיתיז', Псапэу Тхъэм Къыретыжь».
הפְּסָאפֵּא יכול להיות רק חיובי
בעקבות כל האמור לעיל, ניתן לראות שהמונח פְּסָאפֵּא הוא מאוד חיובי, ונעשה בו שימוש נרחב להכרת תודה בשפה הצ'רקסית:
שאלוהים יגמול לך בפְּסָאפֵּא «פסאפו תְחָאם קִ'יויתיז', Псапэу Тхьэм къуитыж»
שאלוהים יעשה זאת פְּסָאפֵּא «פסאפו תְחָאם יְיש῀ , Псапэу Тхъэм ешI» וכד'.
ובשל החיוביות של המונח, הברכות הללו מועילות מאוד, ומשפיעות בעצמן על רווחתו, מצב רוחו ובריאותו של האדם. לכן ככל שיש יותר פְּסָאפֵּא, כך יותר טוב. מכאן הביטוי: 'אין יותר מידי פְּסָאפֵּא' «פְּסָאפֵּא בָּאשֵׁא שיאֵפּ, Псапэ Башэ шыIэп».
פְּסָאפֵּא אם כן, היא 'פעולה חיובית של הענקת עזרה כנה לנזקקים אמיתיים וללא תמורה, במטרה לשכלול הרוח של העושה אותה וכזאת שמביאה לסיפוק לשני הצדדים – הנותן והמקבל'.
וכל זה מאפשר לנו להבין כי מעשה של פְּסָאפֵּא נולד בדרך כלל כאשר עוזרים לאדם, נזקק, ישר וסימפטי, ולא כאשר נותנים את אותה העזרה לאדם עשיר, קנאי, אנוכי וגאה. וכך, כל המעשים הטובים בעולם – לפי המניע שלהם ומהרגשות שעולים אצל האדם שעושה אותם ואצל האדם שלכבודו הם נעשים – יכולים להיות מחולקים לשתי קבוצות:
פעולות שיש בהן פְּסָאפֵּא – «פְּסָאפֵּא זִיחֵ'ל' אוּף, Псапэ Зыхэлъ Iуф»
ופעולות שאין בהן פְּסָאפֵּא – «פְּסָאפֵּא זִיחֵ'מיל' אוּף, Псапэ Зыхэмылъ Iуф».
בתרבויות מסוימות, אדם נחשב מכובד, גם כאשר הוא אינו פוגע באנשים אחרים. למשל בקונספט של "מינימליזם מוסרי": "פעולה יכולה להיחשב מוסרית כל עוד היא לא פוגעת באחר." יחד עם זאת, לפי התפיסה הצ'רקסית, זו עמדה פסיבית ונחותה מבחינה מוסרית. בתרבות הצ'רקסית, פְּסָאפֵּא – פעולה עבור מישהו אחר ללא רצון בתמורה – מתבצעת על ידי יוזמה אישית של המבצע ולא כאשר הוא מתבקש לכך.
לפיכך, פְּסָאפֵּא, יחד עם מוכנות למעשים טובים ופילנתרופיים, מפתחת בחברה עמדה של גישה אקטיבית לצרכים של אנשים אחרים. משאירה חותם על אורח החיים ומצב הרוח של החברה וגורמת לכך שצדקה ועזרה לנזקקים הופכת לרעיון מוסרי קבוע. דבר זה מוביל בתורו לאיזון פסיכולוגי המצמצם את המרחק בין שגשוג לתפקוד לקוי, ומבטיח רמה גבוהה של שיתוף פעולה המבוסס על יחסי הוגנות ואנושיות. ובחברה עם שיתוף פעולה גבוה, פעולה לטובת אנשים אחרים היא בראש ובראשונה פעולה שמשרתת את האינטרס של מי שמבצע אותה.
בחודשים האחרונים, עם התפרצות מגפת הקורונה, זכינו לראות מספר קמפיינים של פְּסָאפֵּא בקהילות הצ'רקסיות בכל העולם. כולי תקווה כי המעשים הללו היו כנים ואמיתיים, והם יביאו לחיזוק הסולידריות בין הנותנים והמקבלים.
ואתם קוראים יקרים, הרבו בפְּסָאפֵּא, הרבו במעשים טובים…
