ה-21 במרץ – ראש השנה הצ'רקסי
Адыгэ илъэсыкIэ – Гъэтхапэм и 21-рэ
הערב מציינים הצ'רקסים בעולם את ראש השנה הצ'רקסי. החגיגות בצל מגיפת הקורונה העולמית, תהיינה שונות מהרגיל כמובן, אך כולי תקווה שכשם שחג זה מציין את בוא האביב ואיתו גם את בוא התקווה, כך גם יום זה יסמל את היפוך היוצרות והחל מהיום נתחיל לראות את התגברותנו על המחלה הארורה הזאת. אך לפני שנתחיל לספר על ראש השנה הצ'רקסי, נספר תחילה מעט על לוח השנה.
כמו לרבים מעמי העולם העתיק, לחודשי השנה הייתה משמעות רבה גם בעבור הצ'רקסים. אורח החיים החקלאי והפסטורלי ומזג האוויר שהביא עמו כל חודש, השפיע בצורה משמעותית על ההתפתחות התרבותית והדתית שלהם.
למרות שאין עוררין על כך שלוח השנה הצ'רקסי נחשב לאחד העתיקים בעולם, לא באמת ידוע מתי החל בו השימוש. באינטרנט ניתן למצוא פרסומים רבים המציינים כי השנה, שנת 2021 בלוח השנה הגרגוריאני מקבילה לשנת 6,230 בלוח השנה הצ'רקסי אך אין לכך שום תיעוד מהימן ומוטב היה אם לא היו מפיצים זאת. עליכם הקוראים לקרוא כל דבר המתפרסם באינטרנט על הצ'רקסים (ובכלל) בזהירות המתבקשת וחובתם של מי שמעלים מידע לבדוק היטב את המקורות שלהם.
העם הצ'רקסי עבר תמורות רבות באמונותיו הדתיות. החל באנימיזם, המשך בתקופה פגאנית ונוצרית, וכלה בדת האסלאם. התוכן התרבותי שיצקו לכל חודש הושפע מהאמונות הללו ושרידים רבים לכך ניתן לראות בשמות החודשים, בטקסים ובאופי התפילות שנשאו והשירים ששרו בהם.
היסטוריונים מעריכים כי שמות החודשים התפתחו בהדרגה עד אשר הגיעו למצב שבו הם נמצאים היום. תחילה נהגו הצ'רקסים לחלק את השנה לשתי עונות בלבד- «Гъэмаф» רֵ'מָאף: קיץ ו-«КIымэф» צִּ'ימָאפֵף: חורף.
במשך השנים נוצר צורך בדיוק עדין יותר והוסיפו בין העונות הללו גם את «Гъатхэ» רָ'אתְחֵ'ה: אביב, ואת «Бжьыхьэ» בְּז'יחָה: סתיו. בסופו של דבר, חילקו כל עונה לשלושה חודשים שמהווים את תחילתה (פֵּה – пэ ), אמצעה (קֻו -ку) וסופה (צֵּ'ה – кӏэ). עם הזמן, החודשים קיבלו משמעויות נוספות וכך התווספו גם השמות האחרים.
מספר הימים בשנה על פי הצ'רקסים היה 360 יום, כל חודש מנה 30 יום וחמישה-שישה ימים נוספים נבחרו כימי תפילה. השמש, הירח והכוכבים מילאו תפקיד חשוב בקביעת הזמנים, ובכל כפר היה עץ גדול שעל פי הצל שלו ידעו את שעת היום. כמו כן, נקודות היפוך החורף והקיץ (21 בדצמבר ו- 21 ביוני בהתאמה) וימי שוויון האביב והסתיו ( 20-23 בחודש מרץ ו- 22 בחודש ספטמבר בהתאמה) מילאו גם הם תפקיד חשוב בלוח השנה הצ'רקסי.
החודש הראשון
החודש הראשון נקרא – «Гъэтхапэ» רֵ'תְחָ'אפֵּה: תחילת האביב. או «Уэдыбэ» וַדּיבֵּה: רזון רב (אצל החיות והאנשים).
תחילת השנה החדשה בקרב הצ'רקסים הייתה מקושרת עם יום השוויון האביבי שחל ב- 21-22 לחודש מרץ. הם האמינו כי ביום בו שעות היום והלילה משתווים, הטבע מתחיל להתחדש והקיץ מתחיל להתגבר על החורף. לכן, לפני תחילת החריש הם היו עורכים טקסים רבים שיכלו לפי אמונתם להעיר את האדמה מחדש ולתת יבול נאה.
את ראש השנה, הצ'רקסים היו חוגגים במשך שלושה ימים. אסלאן טוו, אחד מהחוקרים הבכירים במוזיאון הלאומי שבאדיגיאה בקווקז, מספר כי בערב ראש השנה בני המשפחה היו מקריבים קורבן ובשר החיה שימש להכנת מאכלים רבים. האמונה הייתה – ככל שירבו המאכלים על השולחן כך תרבה הברכה לשנה הבאה. כל בני המשפחה, כולל הצעירים ביותר, נשארו ערים כל הלילה על מנת לפגוש את השנה החדשה. לפני עלות השחר, כל צעירי הכפר נשלחו לשחייה בנהר. האמונה הייתה שמיי הנהר באותו הרגע הם הקדושים ביותר ואסור על הצעירים לפספס זאת. למרות מזג האוויר הקר, לא היה להם חשש מהתקררות.
בבוקר, ממש לפני הזריחה, האדם המבוגר ביותר בכפר לקח את כל התושבים לברך את עליית השמש ביום הראשון של השנה. כולם הפנו את מבטם למזרח וחיכו לאור. המבוגר ביותר בראש, מעט אחורה משני צידיו שני המבוגרים הבאים אחריו, ומצד כל אחד מהם – ילד וילדה על מנת לסמל את מחזור החיים. האדם בחזית החזיק קערת משקה בכל יד, וביד שמאל החזיק גם שלוש עוגות עם ציפוי שונה על כל אחת. כאשר זרחה השמש, נשא תפילה, לגם מהמשקה, תקע בשופר ונגס חתיכה מהעוגה וכך העביר אותם למבוגרים אחריו. לאחר התפילה התושבים חזרו לבתיהם לעריכת סעודה משפחתית ושאר חגיגות.
יום זה היה גם אחד הימים של ה"תיש המרקד". כאמור, אותו אדם שעטה את מסכת התיש יכול היה להרשות לעצמו דברים שבדרך כלל אסור היה לעשות אותם על פי הקודים בחברה הצ'רקסית. למשל: בימים רגילים היה חובה לשמור על ריחוק מסוים מאישה לא נשואה ועבירה על כך בפומבי הייתה גוררת סנקציה מיידית. וביום הזה, הוא היה יכול לאחוז בידה של נערה ולהזמין אותה לרקוד עמו. בהמשך היום ה"תיש המרקד" ליווה את שאר ילדי הכפר באיחולי "חג שמח" מבית לבית תוך קבלת מתנות וממתקים מהתושבים. לקראת ערב, מספר נערים נשלחו לכל שכונות הכפר על מנת להודיע מתי והיכן ייערך פולחן החג למחרת.
ביום השני, כל תושבי הכפר התאספו ליד אחד מ"העצים הקדושים" ואז החל פולחן הקורבן. זקן התושבים שפך על החיה משקה מקודש ונגע בה בסכין שמעולם לא נעשה בה שימוש. הסכין הועברה מיד ליד בין כל הגברים על מנת להפוך אותם לחלק מטקס הקורבן. לאחר שנשחטה דמה נאסף, נשמר במשך כל השנה ונחשב לקדוש. מבשרה הוכנה ארוחה חגיגית שאליה הוזמנו כל תושבי הכפר מהצעיר עד המבוגר. לאחר הסעודה, התפנו כולם לתחרויות החג שארגנו הצעירים. קליעה למטרה, קפיצה לרוחק, הליכה על חבל ומשחקי סוסים היו חלק ממגוון המשחקים. הזוכים במקומות הראשונים קיבל פרסים יקרי ערך ולקראת הערב נערך הג'גו (הריקוד) הגדול בהשתתפות כל התושבים.
היום השלישי היה מוקדש כל כולו לביקור קרובים וחברים. ועם סיום החג החלו לחלק את מטלות היציאה לחריש.
חודש זה היה מרובה בעבודה פיזית קשה, שכן החריש באותם ימים לא היה דבר קל. מסיבה זו הייתה חשיבות רבה למשמעת בעבודה ועבירה על החוקים הייתה גוררת קנס. בכל שדה חריש היו תולים דגל צהוב שמסמל את צבע היבול, ובעזרת דגל זה היו מסמנים לעובדים את זמני המנוחה והפסקות האוכל. העבודה נעשתה כל השבוע ויום החופש היה בדרך כלל ביום ראשון, ולאחר מכן הפך להיות יום שישי.
אם בקרב העובדים היה נשוי טרי, והוא היה מתגנב לחיק אשתו הצעירה בלילה שלאחר העבודה, המבוגרים היו דורשים ממנו כופר של גבינה מעושנת. אם הוא היה אומר ש'הוא לא עז' ומסרב. אז היו לוקחים את השמנה בין העזים שלו והיו מכינים ממנה את ארוחת הערב, תוך כדי שהם לועגים לו ואומרים ש'העז הגדולה הקריבה את העז הקטנה'.
בעוד שחקלאות נותרה עדיין מנת חלקם של הרבה צ'רקסים בקווקז, חגיגות ראש השנה הצ'רקסי במתכונת הישנה נעלמו בשלב מסוים מההיסטוריה. יחד עם זאת, בשנים האחרונות חלה התעוררות בציון היום הזה ובהרבה מקומות בקווקז נהוג לחגוג אותו היום בעריכת ווג' (מופע מחול) גדול בערב החג.
