אחד האמצעים החשובים של הצ'רקסים לשמירה על סולידריות חברתית היה עיקרון העזרה ההדדית «שִּ῀יחָۧאף ; ШIыхьаф» או «שִּ῀יחָۧאח'וּ ; ЩIыхьэху» כפי שנהוג לומר זאת בניב המזרחי בשפה הצ'רקסית.
בניגוד להרבה תרבויות שקידשו גם הן את עקרונות הערבות והעזרה ההדדית, השִּ῀יחָۧאף הצ'רקסי היה מוסדר בכללים, חוקים וטקסים מיוחדים שהכתיבו את ארגונו מתחילתו ועד סופו. לא היה מדובר בהתארגנות ספונטנית, אלא ביסוד מובנה שנמצא בתוך קוד ההתנהגות הצ'רקסי העתיק – האדיגה ח'אבזה.
המילה מורכבת מצמד המילים שִּ῀יא «ШIы» שפירושה 'עשייה' וחָۧאף «Хьафы» שפירושה 'חובה', מילולית: 'להיות חייב'. כלומר שִּ῀יחָۧאף פירושו השתתפות בעשיית חובה מוסרית.
על פי מנהג קדום זה, משפחות שאינן יכולות להסתדר לבדן; חסרי בית במצוקה; או נזקקים מכל סיבה שהיא בכל הכפר או הקהילה, קראו קריאה לעזרה הדדית «וֵוקֻּ'ולֵה ; Уэкъулэ» אשר נענתה בהתגייסות כל משאבי הקהילה וחבריה לעזרתם וללא תמורה. אם מישהו סירב להגיש עזרה ללא סיבה מוצדקת, הדבר היה נחשב לחטא «גֻוֹנָאחۧ, Гонахь» שהביא לחרפה גדולה עבור הצ'רקסים. עיקר 'שכרם' של המתגייסים היה בארוחת הצהריים – ולעיתים גם הבוקר – שהגישו הקוראים לעזרה, וכן בברכה הצ'רקסית: 'שאלוהים יגמול לך שווה ערך בשכר על כל השִּ῀יחָۧאף שאתה עושה' «ЩIыхьэху пщIыуэрэ ебгъэбжын ахъшэ тхьэм къуит»
מנהג השִּ῀יחָۧאף היה גם כלי חינוכי חשוב וגם אמצעי סוציאליזציה של הדור הצעיר. כל סוג עבודה הציג מגוון שלם של כללים ודרישות התנהגותיות וכן ידע שימושי, שהועבר מהמבוגרים לצעירים שעתידים להפוך להיות בנאים, חקלאים או רועים. על כן, הצ'רקסים עודדו את ילדיהם לקחת חלק במסורת הזאת כבר מגיל צעיר.
בצורה זו הילדים למדו על עזרה הדדית וכבוד הדדי. הם ספגו תחושות של מודעות עצמית והגשמה עצמית. והם למדו את חשיבותם של המשמעת והארגון בעבודה: התארגנות, תחילת העבודה על פי סימן מוסכם, תחרות בריאה, מנוחה משותפת – כולם הביאו לתחושות של שותפות ואחווה בין כל המשתתפים של השִּ῀יחָۧאף, והפכו אותם לנדיבים ומסופקים יותר.
יחד עם זאת, למרות החשיבות הרבה של סדר ומשמעת, הצ'רקסים תמיד השאירו מקום למשחקים, שירים והומור. הם היו נוהגים לחלק את המתגייסים לקבוצות שהתחרו ביניהם על סיום העבודה שהוטלה עליהם – ולבסוף הם אף זכו בפרסים. על מנת לרומם את רוחם, שירים ומוזיקה צ'רקסית היו חלק בלתי נפרד מהעבודה. למעשה, לצ'רקסים כמעט ולא הייתה עבודה חקלאית שלא הייתה מלווה בשירה. הומור היה גם הוא חלק בלתי נפרד ממסורת העזרה ההדדית, וותיקי הישוב יכולים לספר על הרבה מעשי קונדס שראו או עשו בצעירותם.
שיחאף בכפר כמא
בישוב הצ'רקסי כפר כמא, השִּ῀יחָۧאף בא בעבר לידי ביטוי בעיקר ביציקות בטון – רצפה או תקרה של בית – עבור הגברים, עבודות משק הבית – עבור הנשים, ועבודות חקלאיות מגוונות בהשתתפות שני המינים.
זקני הכפר מספרים כי בתקופות מסוימות, הם היו מתאספים כמעט בכל סוף שבוע כדי לעזור ביציקות בטון. קבוצה של צעירים, בדרך כלל שניים או שלושה גברים חסונים, הייתה אחראית לערבול החומרים, ואילו כל השאר עמדו בשורה במרחק כמטר זה מזה והעבירו אחד לשני את הדליים עד ליציקה. לצורך יציקה על הגג, היו מכינים מבעוד מועד מעין פיגום ספירלה שעולה לגובה, עליו יכלו לעמוד האנשים ולהעביר את הדליים.
במקרים נדירים בהם לא נמצא כוח אדם זמין או לא היה מדובר ביציקה גדולה גם נשים ונערות היו לוקחות חלק בעבודה הקשה הזאת. יחד עם זאת, ברוב המקרים בהם הייתה מעורבת עבודה פיזית קשה, הנשים התנדבו לעזור בהכנת והגשת אוכל לפועלים – בעיקר מרק שעועית ואורז.
השִּ῀יחָۧאף שנשות כפר כמא לקחו בו חלק, היה בעיקר בעבודות משק הבית שחייבו גיוס רב של ידיים עובדות – כמו למשל הוצאת מילוי הצמר מהמזרנים והכריות, רחיצתו, ייבושו והשבתו חזרה. וכמובן בעבודות החקלאות הרבות שבאו לידי ביטוי בהפיכת היבול השנתי, מוכן לאחסון ומאכל.
מסורת השִּ῀יחָۧאף 'הקלאסית' שרדה בישוב עד אמצע שנות החמישים של המאה הקודמת. בזמן זה נכנסו לחייהם משאיות הבטון והמיכון החקלאי, שייתרו לאט לאט את הצורך בידיים עובדות רבות. בימינו, שרידים של השִּ῀יחָۧאף נותרו בעיקר בהתגייסות התושבים לקיום המטלות הקשורות לאירועי השמחה והאבל בקהילה.
