אנחנו ממשיכים עם סדרת הפוסטים שלנו על המבנה החברתי של הצ'רקסים בקווקז. היום אני רוצה לספר לכם על אחד המבנים החברתיים המיוחדים שהיו בחברה הצ'רקסית – אחוות הלוחמים.
אם עוד לא קראתם את הפוסטים הקודמים בסדרה, אתם מוזמנים לעשות כאן.
אחוות לוחמים
בניגוד להיררכיה המבנית שציינתי באחד הפוסטים הקודמים בסדרה כמו: משפחה מורחבת «לָ῀אקֻ'וַה» או שבט «לֵ'פְּק'», אחוות הלוחמים «לֵ῀אוּז'» הייתה קבוצה של אנשים אשר התגבשה לא על בסיס משפחתי ולא על בסיס אזור גיאוגרפי אלא על בסיס של שבועה.
תחילתה של תופעה זו ככל הנראה היתה בקבוצה של פליטים משבטים פיאודליים, או בפושעים נמלטים אשר נשבעו אמונים זה לזה וקיבלו את כוחם בהיותם שייכים לקבוצה אחת. במובן הזה, אם היה לנו מספיק מידע כתוב עליהם, מעניין היה להשוות אותם לרונין של הסמוראים.
בהמשך, היקף התופעה ומספרה הלך וגדל עד אשר התפשט לשטחי כל השבטים הצ'רקסים. ג'יימס בל מספר שהאחוות הללו פרוסות בכל רחבי צ'רקסיה והם אלו שעודדו במידה רבה את המעבר של המערכת המשפטית הצ'רקסית המסורתית לפיצויים באמצעות קנס «לִ'י-וָאסֵה» במקום 'דם בעבור דם' «לִ'י-שֵ῀ז'». למעשה, הוא טוען שהן מהוות את מנגנון השלטון הקיים בצ'רקסיה אך באותה מידה הוא תוהה מדוע כל כך מעט נכתב עליהן, אם מדובר בתופעה מאוד עתיקה בחברה הצ'רקסית כפי שמספרים לו.
ג'ון לונגוורת', אנגלי נוסף ששהה בצ'רקסיה קרוב לשנה, טוען כי בניגוד לשאר המבנים החברתיים המוכרים, חברי האחוות הללו חיו רחוק אחד מהשני ולא היו נתונים למרותו של אף מנהיג. הן היו נוצרות לצרכים חברתיים ומשפטיים ולא לצרכים מלחמתיים או פוליטיים. בפוסט "איך נשמר הסדר החברתי בצ'רקסיה" הרחבנו למשל על תפקידם החשוב בויסות השכר והעונש שהוטלו על חברי כל קבוצה במקרה שבו עברו על חוקי האדיגה ח'אבזה. והם למעשה היו הדבר הכי קרוב ל"רשות המבצעת" של פסקי הדין של הח'אסה.
שבועה בין חברים תחת אחווה מסוימת באה לידי ביטוי בשורה של חוקים ונורמות אשר הלכו והסתעפו עם השנים. לכל אחווה היה שם ומעמד משלה והגדולות ביניהן יכלו להגיע למספר של אלפים. על פי היוקרה וההערכה האישית לה זכו החברים הכוללים אותה, אחווה מסוימת הייתה יכולה להיות בעלת השפעה עצומה או לחלופין מועטה מאוד. כמו כן, היו אחוות לאיכרים ולצמיתים כשם שהיו אחוות לנסיכים ובני אצולה.
חברי כל בני האחווה נחשבו לאחים ממש. כתוצאה מכך, הפרה של החוקים והנורמות הנובעים מהקשר הזה, היתה יכולה להטיל בושה גדולה או לגרור עונשים חמורים. נישואין בתוך הקבוצה תמיד נחשבו לגילוי עריות ולמעשה זהו אחד הפשעים הבודדים בצ'רקסיה אשר יכול היה להיגרר לגזר דין מוות. מסיבה זו, כל חבר יכול היה להיכנס לבית משפחתו של אחיו באופן חופשי. בנוסף, על כל חבר הייתה מוטלת החובה לעזור לאחיו בעת מחסור או צרה – אבדן הכנסה, עזרה במימון דמי המוהר של נישואיו, מתן מחסה והגנה לאחד מאורחיו, השתתפות בקנס שהוטל עליו בעקבות פשע שביצע וכד'. יחד עם זאת, במקרים בהם מדובר בפושע שחוזר על מעשיו, האחווה הייתה מסלקת אותו משורותיה.
עם התחזקות כוחה של הח'אסה באמצע המאה ה-19, ההשפעה של אגודות הלוחמים הלכה ופחתה במיוחד עם הניסיונות לאיחודים הבין שבטיים. יחד עם זאת, ההרס והחורבן שנחתו על הצ'רקסים בעקבות רצח העם הצ'רקסי, הביאו לכך שגם המבנה החברתי הזה אבד לבלי שוב.
מתוך:
וולטר ריצ'מונד, צפון מערב הקווקז: עבר, הווה ועתיד, ראוטלג', ניו-יורק 2008.ג'יימס בל, יומן מגורים בצ'רקסיה בשנים 1837, 1838 ו- 1839. כרך א', לונדון, 1840.ג'ון לונגוורת', שנה בקרב הצ'רקסים, כרך א', לונדון, 1840.
